"ילד מטרייה" הוא אחד השירים המיוחדים והפופולריים שהגיחו בסוף השנה. עטרה אוריה, הזמרת והמלחינה, כנראה תזכה בתואר יוצרת, הפתעה או פריצת השנה. מדובר ב"שיר מכתב" קורע לב, שהצליח לאחד עם שהולך ומתפלג. אם אתם בעד הרפורמה או נגדה, כולם מחבקים ילד אחד קטן שכאשר הדמעות שלו זולגות, הוא פותח מטרייה ומבקש מאלוהים שייקח אותו מכאן. 

"מה שקרה, מה שראיתי, מה שחוויתי": עטרה אוריה חושפת את הסיפור מאחורי "ילד מטריה"
"טוב גבר שחרר": אחרי הצלחת "לחם חביתה", שיר ההמשך נקטל בגדול

זה שיר עצוב ונעים, שמתאר מצב של חוסר אונים. הילד יושב בכיתה וכולם מציקים לו. שוברים לו את המשקפיים. "את הקלמר שלו רוקנו לשירותים". לועגים לו ללא הרף. כל הפסקה היא סיוט. כל תחילת שנה גיהינום. בסוף היום מחכים לו כדי להפיל אותו לרצפה. הילדים לא מסוגלים לסבול אותו, אך הוא מכיל אותם. אין לו כלים להתמודד עם חברה בריונית ועוינת. הוא מתעלם, מנער את האבק מבגדיו, נעמד וממשיך ביומו. כשצוחקים עליו, הוא צוחק איתם. ויום אחד הוא פשוט לא בא. נעלם. 

הזמרת חשפה שהסיפור ביוגרפי, ובעצם מספרת שהיא היחידה שהתחברה אל הילד הזה. ישבה לידו, והתייחסה אליו. שיר מוצלח הוא לא רק עניין של מוזיקולוגיה, אלא בעיקר של סוציולוגיה. חרמות של ילדים הפכו לעניין לוהט השנה. המוחרמים הופכים להיות מרואיינים מבוקשים, הילדה אופק ראשון אף הדליקה משואה לכבוד "הילדים השקופים".

השיר מתמקד בילד בודד שהפך לשק חבטות כיתתי. השיר נעדר עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. אין שם הורים ולא מורים. הדבר היחידי שהמורה עושה, הוא להושיב את הילד ליד ילדה אחרת, גם היא בודדה. אין אנשים טובים בשיר, חוץ מהזמרת עצמה. לא מוזכר בו אף מבוגר אחראי שנוטל אחריות. 

זה שיר חסר רחמים, ובמובן הזה הוא גם קיטשי. הוא מתמקד רק באומללות של הילד, שחי בוואקום. הוא נטול קונטקסט או הסבר למצב המייאש. אין בו מורכבות, רק אומללות. בניגוד ל"נמס בגשם" למשל, שם ההורים מתנכרים לילד, מסלקים אותו מהבית כי "לא ביקשנו עוף מוזר", וכל זה כי הילד יצא מהארון והפך דחוי. הנער מנסה ליצור קשר עם הבית. שוטרים אוספים אותו מהרחוב. יש עולם סביבו. עולם רע, לא מכיל, מתנכר, אבל עולם קיים. 

"ילד מטרייה" מתאר רק את מה שראתה עטרה בפרק זמן מצומצם. החיבור שלה אליו היה מתוך רחמים. "אני זוכרת אותו יותר טוב מכולם, לא בגלל שהוא היה הכי יפה, לא בגלל שהיה הכי חכם". הוא פשוט היה הכי מסכן. הדבר היחידי שיותר עצוב מילד סובל, זה ילד סובל ובודד. 
הקהל חיבק את השיר. הוא זכה למיליוני השמעות, להצלחה מסחררת במצעדים ולעילה לאייטמים חדשותיים, חלקם עסקו בחברי כנסת שחוו חרמות ושיתפו בצלקות שנותרו בהם. 

זה מצב צבירה שמאוד אהוב על ישראלים - כולם נהנים להציג את עצמם כמסכנים, סובלים ובודדים. "אבא, תרחם", אנחנו קוראים. או "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". אבל למה בעצם? מה עם להישען על עצמך, על המשפחה, על חברים קרובים או אפילו על המדינה?  

להיות קורבן זו בחירה. זו נקודת מוצא אישית, אבל זו גם פסיכוזה לא מטופלת ברמה הלאומית. כל בשלן, זמר או קופץ נינג'ה חייב לספר שהיה אומלל ודחוי ושהגיע מאשפתות. הוא צריך להראות דרך, לפרט את כל מסלול המכשולים, עד שהגיע לאולפן לבשל ממולאים. 

בשנת 2001 השיר הבולט ביותר היה "דרכנו" (במקור של דני בסן מ־1989) שליווה את סדרת הטלוויזיה "הבורגנים" ומוכר יותר כתפילה מייבבת "לא קלה היא, לא קלה דרכנו". הוא חודש כביקורת צינית של יוצרי הסדרה על ההתמסכנות של דור בורגני שנהנה לבכות, אך הפך להמנון של המדינה בעקבות גל הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. ישראלים נהנו לפזם אותו בתחושה מדכאת של אנחנו מוכים וחבולים, וכנראה שאין לא ברירה ולא מוצא.

לא בכדי שני השירים הבולטים ביותר השנה היו "ילד מטרייה" ו"לחם חביתה". אלה שני קצוות של אותה מדינה. הדפרסיה ואז המאניה. יום הזיכרון ומיד יום העצמאות. הבדידות והקורבנות שמכרסמת, ומנגד הפחמימה שמנחמת. בתוכניות האוכל, התואר הפופולרי ביותר למזון הוא "מנחם". טעים, מזין או בריא הפכו פאסה. העיקר שירפא את הפצעים. האדם סובל בבוקר וטוחן לחמעג'ון בערב.
השנה, האומה מזדהה עם ילד מטרייה ומיד רוצה לשמוח עם חביתה שטוגנה ב"באגט עם נשמה".