נתניהו: "ישראל תעשה כל מה שצריך לעשות כדי למנוע מאיראן נשק גרעיני"
טענות קשות בנגב: "בעלי הקרקע מאבדים תקווה"
ארגוני שמאל שונים, ועדות שונות, מומחים כאלה ואחרים ופעילים קולניים מהחברה הבדואית משתיתים כבר כמה עשורים את השיח לגבי השאלה "מה עושים עם הפזורה הבדואית הגדולה בנגב?" על בסיס מרכזי אחד: ברחבי הנגב, הם מספרים, ישנם 46 "כפרים היסטוריים". ה"כפרים" הללו נמצאים כאן, ברובם, עוד מלפני קום המדינה. לפיכך, יש הצדקה מוסרית לדרישתם להכשיר אותם בנקודה שבה הם ממוקמים היום, ולהכריז עליהם כעל יישובים חוקיים על כל מה שמשתמע מזה. שהרי עם כל הכבוד למדינת ישראל, שקמה ב־1948, לא הגון לקחת כפר שנמצא על אדמתו מאות בשנים ולמחוק אותו.
אפילו הוועדה שהקימה הממשלה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, ועדה שבדקה את סוגיית התיישבות הבדואים בנגב, אימצה את הנרטיב הזה על בסיס טענות שהשמיעו בפניה אותם פעילים וארגונים. "כיום מדובר בכ־46 כפרים בקירוב שהם בלתי מוכרים", כתבה הוועדה בדוח הסיכום שלה, לצד רשימה של אותם "כפרים" שצירפה למסמך שפרסמה, רשימה שהוכנה על ידי המועצה לכפרים הבלתי מוכרים ושנמסרה לוועדה על ידי עמותת במקום.
ובעצם, למה דווקא 46? למה לא 52 או 88 או 400? שאלה טובה. עוד מעט, כשנראה שאין 46 כפרים וגם לא 36 כפרים, ושהכל המצאה אחת גדולה, נבין שמדובר במהלך שיווקי גאוני שהגה מישהו מתישהו. במילים אחרות, מי שהחליט לנסות לשכנע את מדינת ישראל שיש לה חוב מוסרי לאנשים שגדלו היסטורית בכפרים עתיקים, בחר 46 נקודות על המפה והחליט שנכון יהיה להתמקד בהן, ולא במאות ואלפי ריכוזי בתים בלתי חוקיים זהים לגמרי. למה? כנראה שקל יותר, אסטרטגית, למכור את הצורך להכיר בכמה עשרות יישובים שאין להם התחלה ואין להם סוף, ואין להם גבולות ידועים, ולא ברור מה מבדיל בינם לבין ריכוזי הבנייה שסביבם – במקום לדבר על 2,000 ריכוזים כאלה.
אבל נלך קודם לשורה התחתונה שנמצאה בעבודה מקיפה שערכו ברגבים: אין 46 כפרים, אין ל"כפרים" האלה שום היסטוריה, וכמעט כל הסיפורים על ההתיישבות הכפרית של הבדואים בימי קדם הם פיקציה שאין מאחוריה דבר. עשרות שנים הצליחה חבורה בעלת אינטרסים פוליטיים לטמטם מדינה שלמה על ממשלתה, על רשויותיה ועל ועדותיה, ולמכור לכל אלה אגדת עם בדואית שלא הייתה ולא נבראה. איך הצליחו ברגבים להוכיח את זה? לזה נגיע עוד מעט. קודם קצת רקע.
נכון לשנת 2022 מתגוררים בנגב, לפי הדוח של רגבים המתבסס על נתוני רשות האוכלוסין, 292 אלף בדואים. למעלה מ־180 אלף מהם גרים בשבע העיירות שהוקמו בעבר הרחוק. עוד כ־23 אלף גרים ב־11 הכפרים שאושרו בשנים 2003־2006, ושלמעט אחד כולם היו בעבר מקבצים לא חוקיים שהולבנו על ידי המדינה.
היתר - לפי ההערכות, כ־84 אלף איש - מתגוררים בפזורה, כלומר באינספור מקבצים בלתי חוקיים - של שני מבנים, של 20 מבנים, או של 200 מבנים - שמפוזרים בשטח. המקבצים הללו יכולים לכלול, כאמור, בין מבנים בודדים למאות מבנים, ובסך הכל יש בהם כ־66 אלף כאלה, כולם בלתי חוקיים, המתפרסים על שטח עצום של כ־600 אלף קמ"ר, שטח הגדול פי כמה משטחה של תל אביב.
11 יישובים, מתוך אותם 46, הולבנו, כאמור, לפני כשני עשורים.
עשרה מהם (האחרון הוא היישוב תראבין, שבניגוד לאחרים נבנה בשטח חדש וריק) היו כישלון מחשבתי מפואר. במקום לתכנן יישובים חדשים, אימצה המדינה את הסיפורים של הבדואים על ההיסטוריה שלהם במקומות שבהם הם יושבים, וכדי שלא תצטרך לבקש מהם לזוז ממקומם, היא סימנה סביבם קו כחול, שהכיל בתוכו שטחי ענק, הכריזה על הכרה ב"כפר" ההיסטורי הזה כעל יישוב חדש, ומאותו רגע החל מרוץ מטורף של בנייה בתוך השטח החוקי החדש.
הבנייה החדשה הזו, בהיקפי ענק, בלתי חוקית כולה, תקעה קשות את היישובים החדשים, ושמה מקלות בגלגלי האפשרות לתכנן אותם כמו שצריך, עם תשתיות ועם שירותים. הלקח הזה, למרבה הצער, לא נלמד, ובשנים האחרונות נמשכה הפעילות להכשרת שלושה יישובים נוספים, רחמה, ח'שם זנה ועבדה. בממשלת בנט־לפיד גם הופיעה בהסכמים הקואליציוניים התחייבות מפורשת למפלגת רע"ם שהיישובים הללו יוכרו בתוך 45 ימים מיום כינונה של הממשלה.
עוד מילה אחרונה בפרק הזה, של הרקע. עד היום, בכל ההליכים שבהם ניסו הבדואים לשכנע את בתי המשפט בבעלות ההיסטורית שלהם על אדמות בנגב – הם נחלו כישלון. פעם אחר פעם התבררו סיפורים שהם ניסו למכור למדינה על זכויותיהם ההיסטוריות במקום כזה או אחר – כשקרים.
גם הטענה שלפיה הטורקים והבריטים הכירו בבעלות שלהם על הקרקע – נדחתה. משכך, משהמערכה המשפטית התבררה כחסרת סיכוי, כל מה שנותר זה הניסיון לנצח דרך הקרב על הנרטיב. הנרטיב שמספר על אותם "כפרים היסטוריים", סיפורים שיספקו הצדקה להשתלטות שלהם על אדמות בנגב, שילמדו על זכויותיהם בקרקע ושיסבירו את הצורך להקים להם יישובים חדשים במקומות שעליהם הם מספרים שהם ישבו מדורי דורות. לפי הנרטיב הזה, רוב ה"כפרים" המדוברים קיימים כאן עוד לפני המדינה, ומיעוטם נמצאים על מקומם משנות ה־50, כשתושביהם הועברו אליהם על ידי המדינה ממקום אחר.
כך או כך, בתנועת רגבים רכשו מהמרכז למיפוי ישראל תצלומי אוויר היסטוריים של כל מיקומי "הכפרים הבלתי מוכרים" המופיעים בדוח ועדת גולדברג, תצלומים שנערכו מעל הנגב לאורך שנים ארוכות, מ־1945 ועד 2018. יונה אדמוני (קובלנץ) וליאור שמו איתרו את מיקומו המדויק של כל אחד מ־46 ה"כפרים" שסומנו במפה של מועצת הכפרים הבלתי מוכרים - אותם "כפרים" שהבדואים וארגונים התומכים בנרטיב שלהם מקדמים את סיפורם ההיסטורי - הרחיבו את שולי הבדיקה 500 מטר לכל צד, כדי ליצור מעגל בדיקה רחב בקוטר של קילומטר סביב כל "כפר", ובדקו מה בדיוק היה במקום הזה לאורך השנים.
"כפר עתיק" חדש
ובכן, מתברר כי עוד לפני קום המדינה וגם אחריה, הבדואים, ממש כפי שלמדנו תמיד, חיו חיי נוודות. בחלק מהכפרים הללו לא מראים תצלומי האוויר הללו דבר וחצי דבר. פשוט גבעה ריקה שמישהו החליט לגדל עליה סיפורים. בחלק אחר ניתן להבחין באוהל או שניים, שעם השנים עברו עם המרעה או העונה החקלאית שחלפה למקום אחר. ובשורה התחתונה: לא כפרים, לא היסטוריה ולא בטיח. סיפור שלא היה ולא נברא, ושראוי אחת ולתמיד לפוצץ.
זה לא אומר, כפי שציינו, שלא היו פה בדואים בעבר. זה לא אומר שהם לא נדדו כאן ממקום למקום. זה לא אומר שהם לא גידלו חיטה או רעו את הצאן, פעם פה ופעם שם. אבל בין זה לבין הצורך להתייחס אליהם כמי שהיה להם "כפר", כמי שניהלו חיי "כפר", וכמי שמדינת ישראל הרעה גירשה מה"כפר" הזה שלהם ולכן היא חייבת עכשיו להכיר בו - המרחק רב.
הנה כמה דוגמאות. ה"כפר" א־זערורה נמצא ממזרח לעיירה כסייפה. על פי האתר של פורום דו־קיום בנגב – עמותת שמאל שמובילה את המאבק להכרה ב"כפרים הבלתי מוכרים", ושהאתר שלה "מתוחזק בסיוע כספי של האיחוד האירופי במסגרת פרויקט משותף עם ארגון עדאללה" - הכפר הזה נוסד לפני קום המדינה. בשטח עצמו, שבו מתגוררים היום בדואים באופן בלתי חוקי, נעוץ שלט המכריז: "אל זערורה – נוסד בתקופה העות'מאנית".
אלא שתצלומי האוויר מגלים שמדובר בקשקוש אחד גדול. צילום אוויר שבוצע בשנת 1945 מראה את המקום ריק לגמרי. צילום אוויר נוסף, משנת 1963, מגלה גם הוא שטח נקי לחלוטין. ב־1984 נראים שם 32 מבנים בלתי חוקיים, וב־2018 - 155 מבנים. לא "לפני קום המדינה" ולא "תקופה עות'מאנית".
עוד דוגמה. "הכפר" אל־ע'רא שוכן בין כסייפה לתל שבע, והוא מרוצף מקבצי מגורים. לפי האתר של פורום דו־קיום בנגב, מדובר ב"כפר עתיק, שנוסד לפני קום המדינה". על פי נייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח, "הכפר הינו כפר היסטורי הקיים, לדעת תושביו, מזה כ־ 300 שנים". והעובדות? ב־1945 היו במקום ארבעה אוהלים. ב־1963 לא נראה בשטח דבר, לא בעיגול בקוטר קילומטר שבו התמקדה הבדיקה של רגבים, וגם לא מחוצה לו. ב־1994 נצפו במקום תשעה מבנים לא חוקיים. ב־2018 כבר היו במקום 184 כאלה.
ביר אל־משאש שוכן מצפון לערערה שבנגב. לפי האתר של פורום דו־קיום, "תושבי הכפר חיים על אדמותיהם, עליהן הם תובעים בעלות, עוד מלפני קום המדינה בשנת 1948". ומה במציאות? לפי תצלומי האוויר ב־1945 לא היה במקום כלום. בצילום הבא, ב־1962 נצפו שם שני אוהלים. סיפור דומה קיים גם בכפר סואוין, שמצפון לעיירה ערערה שבנגב. על פי האתר של פורום דו־קיום, "הכפר נמצא במקומו עוד מלפני קום המדינה". תצלומי האוויר מגלים שבשנת 1945 לא היו באזור מבנים כלל, ואילו בשנת 1962 היו באזור ארבעה אוהלים בלבד.
ח'שם זנה, שנמצא ממזרח לעיירה שגב שלום, היה אמור לזכות בהכרה, על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת בנט־לפיד. על פי האתר של פורום דו־קיום, הכפר "קיים קודם להקמת מדינת ישראל". על פי האגודה לזכויות האזרח, מדובר ב"כפר היסטורי הקיים מדורי דורות". ומה אומרים תצלומי האוויר? תצלום משנת 1945 לא מצא שם כלום. כך גם תצלום מ־1956. ב־1986 נראים בתצ"א 14 מבנים. לפני חמש שנים כבר היו שם 148.
ח'רבת אל־וטן שוכן מדרום לעיירה חורה. על פי האתר של פורום דו־קיום, הכפר "נוסד לפני קום המדינה". תצלומי האוויר מגלים שבמקום לא היה כפר – לא לפני קום המדינה ואף לא לאחר הקמתה. ב־45' היו שם שלושה אוהלים המרוחקים זה מזה. כעבור 17 שנה, ב־1962, היה שם אוהל אחד בלבד. ב־1995 נראו 11 מבנים לא חוקיים. ב־2018 היו שם כבר 127 מבנים.
סמל ההונאה ערקיב
אחד הכפרים המעניינים בהקשר הזה הוא ערקיב, ששורה ארוכה של ארגוני שמאל הפכו אותו לסמל. באתר של פורום דו־קיום נכתב ש"עד שהחלה המדינה בהריסות חוזרות ונשנות של הכפר בשנת 2010 התגוררו בו כ־400 תושבים", ש"במרחב הכפר ישנם בורות מים עתיקים, בית קברות שהוקם בשנת 1914...", וכן שהכפר "הוקם בתקופה העות'מאנית".
נציגי משפחת אלעוקבי, שטענו לבעלותם על האדמות בערקיב, ניהלו מערכה משפטית ארוכה כדי להוכיח את הטענות האלה, ונחלו תבוסה כואבת. בית המשפט קיבל את חוות דעתה של המומחית פרופ' רות קרק, שהעידה שעד סוף מלחמת העולם הראשונה (1918) לא היו יישובי קבע באזור ושהחלקות עמדו שוממות ובלתי מעובדת, והעדיף אותה על פני חוות דעתו של המומחה מטעם משפחת אלעוקבי, פרופ' אורן יפתחאל, שטען שהשבט הקים יישובים בחלקות ועיבד אותן מימים ימימה.
פרופ' יפתחאל, חשוב לדעת, פעיל מאוד במשך שנים ארוכות במאמצים לסייע לאוכלוסייה הבדואית להוכיח את טענותיה בדבר ההיסטוריה שלה ושל כפרים בדואיים בנגב. התנהלותו של פרופ' יפתחאל, קבע בית המשפט, הותירה תחושה לא נוחה ופגמה במהימנותו. הוא הסתמך על מקורות מבלי שקרא אותם, ציטט באופן מגמתי חלק מהמקורות שעליהם התבסס, והתעלם ממקורות אשר לא תמכו במסקנה שאותה ביקש להציג.
"יש לקבוע כי אף ששבט אלעוקבי נדד באזור החלקות והשתמש בהן בתקופות מסוימות לצורכי חניה, מרעה וחקלאות עונתית", פסקה השופטת אסתר חיות, "לא היה קיים בחלקות יישוב קבע של השבט בעת שחוקק חוק הקרקעות העות'מאני (1858) ואף לא לאחר מכן".
צילומי האוויר שאותם ניתחו ברגבים מפוררים עוד יותר את טענותיהם של הבדואים באזור ושל העמותות התומכות בהם. נתחיל מבית העלמין המקומי, שלפי הסיפורים נמצא במקום מ־1914. צילומי אוויר משנת 1945 ומשנת 1954 לא מזהים במקום שום בית עלמין שכזה. הוא נראה לראשונה, בשלביו הראשונים, רק ב־1965.
אבל לא רק בית עלמין לא היה בערקיב. ב־1945 היו במקום שני אוהלים. ב־1965 לא היה כלום. ב־1976 היו שם שני מבנים בלתי חוקיים בלבד. הייתי בערקיב כמה וכמה פעמים. העברתי שם את הלילה שבו פונה המקום לראשונה. נציגים של אלף ואחד ארגוני שמאל היו שם – מעמותות מקומיות ועד "סולדריות שייח' ג'ראח". מהסיפורים שסופרו שם על הכפר ששוכן במקום מדורי דורות ועל מדינת ישראל האיומה שמחריבה אותו – אפשר היה לכתוב ספר. מדהים לראות עד כמה המציאות מנפצת את כל זה במחי תצלום אוויר.
והנה עוד סיפור. ה"כפר" אל־חומרה שוכן מצפון לעיירה כסייפה ומדרום למכחול. באזור כולו יש מקבצים רבים. על פי האתר של פורום דו־קיום, "תושבי הכפר חיים בו מאות שנים, לפני קום המדינה". ומה מספרות העובדות? ב־1945 – 0 נוכחות. ב־1963 – שבעה אוהלים, שלמעט אחד מהם כבר לא נראו בתצ"א הבא. ב־1995 היו שם 22 מבנים. ב־2018 – 304 מבנים.
כך ב"כפרים" האלה. כך באחרים. הדוח המפורט של רגבים מנפץ את המיתוס הזה, כפר אחר כפר, אגדה אחר אגדה, תצלום אוויר אחר תצלום אוויר. או במילים אחרות: אין "כפרים", אין "היסטוריה", אין "46".
ושוב נבהיר, כי זה חשוב. נרטיב "46 הכפרים ההיסטוריים" מככב באינספור מסמכים שהוגשו לרשויות במהלך השנים. ועדת גולדברג שמעה, כאמור, לא מעט עדויות על "הכפרים ההיסטוריים" הללו. ברגבים מביאים לדוגמה מכתב ששלחו בעבר האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום לחברי ועדת השרים לענייני חקיקה לקראת דיון בהצעת חוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. המכתב מדבר על אותם 46 כפרים ומסביר ש"רובם המכריע של כפרים אלו היה קיים לפני הקמת מדינת ישראל...".
תוכנית אב להכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב, שהוגשה ב־2012 על ידי עמותת במקום, במימון האיחוד האירופי, מסבירה כי "הכרה בכפרים במיקומם הנוכחי עדיפה על תוכניות הממשלה הנוכחיות המבוססות על העברה של עשרות אלפי בני אדם, כיוון שמתבססת על הקשר ההיסטורי החזק של הכפרים לאדמותיהם ולמקום מושבם".
האם האיחוד האירופי, ששם כסף על המיזם הזה, יודע את האמת? לא ברור. מה שברור זה שאנשי האיחוד ביטחו את עצמם ודאגו שעל התוכנית תודגש שורה הקובעת כי "העמדות בפרסום זה אינן משקפות בהכרח את עמדת האיחוד האירופי". אם כך, למה האיחוד מממן משהו שהוא לא בדק?
כמה הערות לסיום
ניסיון העבר מלמד, כאמור, שהיוזמה להכשיר "כפרים" קיימים על סמך סיפורי העבר שמספרים תושביהם, לא רק שאין לה הצדקה היסטורית, היא גורמת נזק מעשי גדול. הרעיון לקחת ערימה גדולה של מבנים בלתי חוקיים שנבנו על מרחב קרקעי גדול, ללא סדר וללא היגיון תכנוני, להכריז עליהם כעל יישוב חוקי ולנסות להלביש עליהם בדיעבד תשתיות – נדונה לכישלון.
יתרה מכך, גם ההיסטוריה הקרובה וגם תצלומי האוויר מלמדים שברגע שהמדינה מתחילה להרהר במחשבה להכשיר מקבץ בלתי חוקי שכזה, היא דוחפת המוני בדואים למהר ולבנות באופן בלתי חוקי בתוך מה שמתוכננים להיות גבולות היישוב החדש, מה שגורם לבלגן גדול ולעבריינות בנייה רחבה עוד יותר.
יש כאן קרב גדול על התודעה. קבוצה פוליטית הנתמכת על ידי קרנות זרות ועל ידי האיחוד האירופי מנסה להטמיע פה כבר שנים ארוכות נרטיב שאין לו ידיים ורגליים. ממשלות ישראל והרשויות השונות התייחסו ברצינות אל הנרטיב הזה, והביאו אותו בחשבון. שורה של מאחזים בדואיים בלתי חוקיים הוכשרו והולבנו, יחד עם קרקעות בהיקפים גדולים שהוקצו להם, במקום שבו לפי הסיפור שלהם שכן היישוב הקדום שלהם, סיפור שמתברר שאין לו שום אחיזה במציאות. את הטירוף הזה צריך לעצור. את הספינה הזו חייבים לסובב.
מה כן צריך לעשות? ליישב את הבדואים שבפזורה ביישובים מתוכננים, מוסדרים ובעלי תשתיות, כאלה שנמצאים על אדמות מדינה. זה מגיע להם. זה מגיע למדינה. זה יכול להצליח רק במקביל לאכיפה קשה של כל מבנה בלתי חוקי שנבנה. כל עוד מדינת ישראל תמשיך להעניק שירותי בריאות, חינוך והיסעים למי שבחרו להפר ברגל גסה את חוקיה ולהתיישב באמצע שום מקום, ולאפשר להם חיים טובים בלי לשלם מסים, ארנונה והיטלים – אין שום סיבה הגיונית שמשהו ישתנה.