"ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד" (ויקרא א,א)
בניין המשכן הושלם. הקב"ה קורא אל משה ומבקש שיכנס פנימה כי ברצונו לדבר עמו.
מפסוק זה שלכאורה רק מציין עובדת קריאתו של הקב"ה אל משה שיבוא אל המשכן לדבר עמו למדו חז"ל יסוד בהליכות עולם ודרך ארץ.
"צא ולמד ממשה אבי החכמה שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו ניסים על ידו ועלה לשמי מרום והוריד תורה ואף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו השם". (מדרש ויק"ר א-טו(
המשילו אנשי תנועת המוסר מדרש זה משל לשתי שכנות אחת חכמה והשנייה פחות חכמה.
כשיורדת החכמה לשכנתה ומוצאת את הדלת פתוחה היא אינה נכנסת אלא מקישה בדלת ולאחר קבלת רשות נכנסת ושואלת בשלום בעלת הבית ורק אז מבקשת את מה שחפצה. לעומת זאת הפחות חכמה אפילו אם רואה את הדלת סגורה פותחת ונכנסת מייד ומבקשת את חפצה.
המדרש מלמדינו שעל אף שכל סיום והשלמת המשכן היה כדי לאפשר למשה להכנס ולדבר עם הקב"ה ביחידות לא היה משה זוכה לדבר עם הקב"ה אם היה פורץ ונכנס ללא קבלת רשות משום שאז היה מתגלה בו חלילה חוסר דרך ארץ, ואדם גדול וקדוש אך פגום בחוסר דרך ארץ אינו יכול להכנס להיכל של קדושה.
מי שיש בידו תורה ואין בידו דרך ארץ תורתו פגומה. טוב ממנו מי שיש בידו דרך ארץ אך חסר הוא בידיעת התורה.
מסופר במדרש שרבי ינאי הזמין אדם לאכול על שולחנו. לאחר שהאכילו דבר עמו דברי תורה ונוכח שהלה בור גמור ואינו יודע כלום. הצטער רבי ינאי על שהזמין עם הארץ להיות אורחו. המשיך ובדק באורחו ושאלו: "באיזו זכות יש לך שעבורה אכלת על שולחני?" ענה לו האורח: "מימי לא שמעתי דבר רע שהיה אומר אחד על חברו והלכתי להיות רכיל וכשראיתי שנים מתקוטטים הייתי עושה שלום ביניהם". כשראה רבי ינאי שיש בו דרך ארץ אמר לו "כל דרך ארץ הזה יש בך ואני חשבתיך לאיש ריק? מחל לי! אתה שווה לי הרבה יותר".
לכן אמרו מגידי המוסר למה יש להקדים דרך ארץ לתורה על פי משל לנר דולק שזקוק לפמוטים כדי להעמיד את הנר כראוי וללא הפמוטים הנר עלול ליפול.
המידות הטובות, דרך ארץ ואהבת הזולת הם הפמוטים והתורה והחכמה הם השמן והאורה ובאמצעות שניהם הנר מאיר אך צריך להקדים את הדרך ארץ לתורה כפי שיש להקדים ולהעמיד תחילה את הפמוטים ורק לאחר מכן להעמיד עליהם את הנרות.
על פי רעיון זה אמר הרב חיים שמולביץ זצ"ל (ראש ישיבת מיר) שגם נח לאחר י"ב חודש בתיבה שהיה גונח ממכאובים מטורח הבהמות והחיות אשר אתו בתיבה, כשראה שיבשה הארץ לא רץ ומייד השתחרר וירד ליבשה אלא המתין עד שציווה עליו ה' לצאת. כיון שנכנס ברשות לתיבה וניצל ממוות, אינו רשאי לצאת אלא ברשות.
כל מילה וכל פסיק בתורה מלמדים אותנו מהי דרך ארץ אשר בלעדיה אין קיום לא רק לחיי החברה אלא גם תורתנו אין לה אחיזה ועלולה ליפול כאותו נר העומד על רגלו אך ללא הפמוט אין ערובה לעמידתו.
