במלאכת בניית המשכן מופיע לא פעם הביטוי "חכם לב". כגון: "וכל חכם לב יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה' ". ויש להבין את מקור הביטוי הזה שכן לכאורה החכמה נמצאת במח האדם ולא בלבו. מדוע אם כן מייחסת התורה את החכמה ללבו של האדם?
מיישב תמיהה זו הרב שלמה לווינשטיין (מגיד מישרים ודרשן מפורסם) כדלהלן: דוגמה לרוקח מוכשר ובעל כישורים גאוניים הבקי בכל מתחם התרופות וסדר עשייתם והנה הוא מגיע לבית המרקחת שלו ומתחיל לבלוע רעל...!
גם אם אותו רוקח הינו גאון ועצום כשרון הרי ברור שמקומו הטבעי אינו מאחורי דלפק בבית מרקחת אלא בחדר טיפולים בבית משוגעים.
הגדרתו של אדם זה הוא "חמור נושא ספרים" שכן גבו נושא מאות ספרי רוקחות, הוא גאון ומבריק אך כל קשר בין ידיעותיו בעניני רוקחות לבין מעשיו אך מקרי הוא. חכמתו נמצאת במוחו ושם היא טמונה אך היא אינה קשורה לליבו ולתבונתו. זהו חכם מח. אך חכם לב הוא האדם אשר חכמתו הופכת לחלק בלתי נפרד מאישיותו והוא מנווט את חייו בהתאם למה שחכמתו מנחה אותו לעשות כל רגע.
כך בכל מידה ודבר חכמה. אם החכמה היא רק דבר חיצוני למהותו הרי היא תלושה ואינה משפיעה על אורח חייו וכמוהו כאותו שיכור חסר כל חוש ביקורת על מעשיו באין תבונה השולטת בו ולעומתו חכם לב הרי חכמתו היא חלק בלתי נפרד מאישיותו והיא שולטת על כל עצמותיו והנהגותיו.
ניתן להבין טוב יותר את פנימיותה של הגדרה זו למקרא סיפור מדהים שמסופר על הרב ירוחם ליבוביץ, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, בטרם השואה. הוא היה אחד ממניחי היסודות לתנועת המוסר אשר חרטה על דגלה את ההתבוננות בכל פסיעה במהלך חייו של אדם והציווי לדאוג לזולת בכל פרטי חייו בטרם ידאג לעצמו. פעם נסע ברכבת וברגע בו ננעלו דלתות הקרון נפלה מידו כפפה אחת על הרציף.
רבי ירוחם לא היה יכול להספיק להרים את הכפפה משום שהרכבת החלה מייד בנסיעתה. בהחלטה של שנייה באופן אוטומטי הוא הסיר את הכפפה השנייה מידו וזרק גם אותה...אם הוא כבר לא יוכל להנות מן הכפפות הללו לכל הפחות יוכל להנות מהן מי שימצא אותן...
יתכן כי גם אנחנו, הקוראים סיפור זה, היינו מסוגלים להגיע להחלטה שכזו כעבור...שעתיים של התלבטות.
ומהו ההבדל בינינו לבין רבי ירוחם? משום שאנו חכמי מח ואילו הוא חכם לב.
גם אנו מבינים בשכלינו כי ראוי לחשוב על השני אבל ר' ירוחם חי את כל חייו מתוך מחשבה על הזולת. אצלו לא היו דברים אלה מן השפה ולחוץ אלא משנת חייו המדריכה אותו כל רגע ולכן נדרש לו רק שבריר רגע על מנת להחליט מה לעשות בנפול הכפפה.
רק כאלה חכמי לב, שכל היראת שמים שלהם וחכמת התורה שהיתה משולבת באישיותם ללא הפרדה כלשהי, היו ראויים לבנות את המשכן. למידה זו ניתן להגיע אם מתבוננים על כל תנועה וכל מהלך ומבינים את סיבת התנועות והמהלכים אשר מתרחשים סביבם ומיחסים אותם אל האמת התורנית והנקייה מכל נגיעה אישית אלא רק על חכמת התורה שנלמדה לשם שמים ומתוך ראיית טובת הזולת.
וכל חכם לב בכם יעשו את כל אשר ציוה ה'.
