"ועשית מצנפת שש ואבנט תעשה מעשה רוקם" (שמות כח, לט). כתב רבנו יונתן בן עוזיאל שהמצנפת באה לכפר על בעלי הגאווה. ונכתב בספר "אורחות צדיקים", שהגאווה היא המידה הרעה בין כל המידות, וצריך האדם לדחות אותה מכל וכל, וגם בעשותו מעשה טוב ייזהר שלא יזהם את המצווה במידת הגאווה.
תמיד ישנה נקודה המקשרת בין פרשת השבוע לאירוע החל באותו שבוע. השבוע נחוג את חג הפורים, ומהי הנקודה המקשרת? מספרים על הצדיק רבי זושא שכל ימיו היה מסתפק במועט. משהגיעה בתו לפרקה והייתה צריכה להתחתן, לא היה לאביה ממון להשיאה, אך ר' זושא שם מבטחו בה', התפלל ונענה.
השליח לעזרתו היה רבו, המגיד ממזריטש, שדר בעיר הסמוכה ובשמעו על מצוקתו של ר' זושא שלח לו מכתב ובו בישר לו שבעלי צדקה מסרו לו כסף על מנת לסייע לעניים בהתאם לרצונו. לכן, כתב לו רבו, יש עבורו 300 רובל עבור החתונה, ושיבוא לקחתם. נסע ר' זושא בשמחה אל רבו וקיבל את המתנה. בדרכו חזרה שמע באחת האכסניות קולות של צעקות ובכי. התברר שאלמנה אחת הייתה צריכה לחתן את בתה והבטיחה לתת לחתן 300 רובל והיום הוא יום חופתה, הכל מוכן לחתונה, אבל כשבאה האלמנה לקחת את הכסף כדי למוסרו לחתן, התברר שהכסף נעלם - ובינתיים החופה נדחתה והזמן עובר.
שמע זאת רבי זושא, השתיק את כולם והכריז: "אני מצאתי את הכסף האבוד. תאמרו לאלמנה שתבוא לקחת את כספה!". במהרה הגיעה האלמנה והחלה לשבח ולפאר אותו על המעשה האצילי, וכל אנשי העיר הצטרפו אליה והיללו את רבי זושא. השמחה הייתה רבה, ור' זושא מסר לאלמנה את הכסף. בדקה האלמנה - ולתמיהתה היו שם רק 270 רובל ולא 300. שאלה האלמנה היכן עוד 30 רובל, וענה ר' זושא: "מגיע לי שכר טרחה כמו שנהוג – עשרה אחוז למוצא האבידה". כל העיר עמדה על הרגליים. היכן שמענו שכר טרחה על אבידה? - צעקו על ר' זושא, וסילקו אותו בביזיונות ממקום השמחה.
הגיע הסיפור לאוזני רבו של רבי זושא, ולא האמין למשמע אוזניו... שרבי זושא הצדיק ייטול עמלה על מציאת אבידה? אולם הוא מיד הבין מה עשה רבי זושא. שאל אותו: "אכן עשית מצווה גדולה ובזכותך הוקם בית בישראל, אבל למה גבית שכר טרחה?". ענה לו: "כשמסרתי את הכסף, התחילו כל תושבי העיר להלל ולפאר אותי 'אתה צדיק וגדול הדור' ועוד שבחים כהנה וכהנה, והרגשתי שאני עומד ליפול לידי יצר הגאווה שמא באמת ראוי אני לכל השבחים. לכן ביקשתי שכר טרחה, ועל ידי כך חטפתי ביזיונות וקללות וכך ניצחתי את יצר הרע".
אמר על כך הרב קנייבסקי זצ"ל: יהודי המתגאה במצווה ובבואו לעולם הבא דורש שכר, אומרים לו שהכרטיסייה שלו כבר מנוקבת. כבר השתמשת בשכר המצווה בעולם הזה עבור גאווה וכבוד, ואי אפשר להשתמש בכרטיסייה פעמיים. בפורים יש מצווה להרבות בצדקה "וכל הפושט יד נותנים לו", וגבירים יושבים ליד שולחנם ומחלקים לצדקה כספים רבים. יש להיזהר ולא להתגאות על כך, לבל נפסיד את שכרנו בעולם הבא וחלילה עוד ניענש על זה, ונזדקק למצנפת על ראש הכהן שתכפר על חטא היוהרה.
