"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". ידועה השאלה לגבי פסוק זה – הרי תרומה זו פעולה של נתינה ולא של לקיחה, ולכן לא מן הראוי שייכתב "וייתנו לי תרומה" ולא "ויקחו"? אחת מן התשובות שניתנו לתמיהה זו הינה בדרך המוסר ובעידון נפש האדם. כשאדם נותן תרומה למען מטרה נשגבה, אומנם הוא מרוקן את כיסו, אך באותו זמן ממש הוא מתרומם (מלשון תרומה), ונפשו עולה עשרות מעלות ותחושות של שובע רוחני ממלאות את נימי ליבו.

הנה, עזרתי למשפחה שמזלה לא שפר עליה, או עזרתי לנער מוכשר אך יתום מאב אשר מצוקה כספית מנעה ממנו ללמוד לתואר אקדמי, כי עליו לסייע למשפחתו הענייה - והאדם הרים תרומה אשר אפשרה לאותו נער להתקדם בלימודיו. נכון שהוא הפחית את מאזנו בחשבונו האישי בכמה אלפי שקלים, אך בכמה הוא העשיר את עולמו האישי בכך שבזכותו הוא סייע למשפחה שלמה בהווה ובעתיד? במה אפשר למדוד את אושרו של התורם בעוד 20 שנה כשישמע שבזכות תרומתו הנער גדל והיה למדען מוביל, וגם חייה של אמו האלמנה הפכו למרגוע במקום שבו היה שרוי קודם רק סער ועוני?

האם ראוי להסתפק בתואר "נותן" בלבד לאדם זה? הלא הוא קיבל ו"לקח" תחושת אושר שתלווה אותו כל חייו. כך הדבר כשאדם הרים תרומה נכבדה ובזכותה אפשר לקהילה וחברים להתפלל וללמוד בבית הכנסת שנבנה מתרומתו. נכון, הוא נתן והוזיל מכספו, אך כמה הוא לקח לעצמו לא רק בשכר מצווה, אלא בהרגשה נפלאה בראותו יום־יום כמה הנאה הוא גורם לסובבים אותו. לכן נכון לומר "ויקחו לי תרומה" ולא "וייתנו" לי תרומה. כי הוא לוקח לעצמו את התרומה הגדולה ביותר המרוממת אותו בעולם הזה, מלבד רוממותו בעולם הבא.

ומעבר לתרומה פרטית, מלמדת התורה כיצד צריך להיות היחס שלנו לכסף. אומר "בית הלוי" (רבי חיים הלוי סולובייצ'יק, 1918-1853, הידוע גם בכינויו "רֶבּ חיים מבריסק", אבי שושלת גדולי התורה לבית סולובייצ'יק, שכבר דורות מפארת את כותל המזרח של עולם התורה), "שעיקר מה שיש לו לאדם בממונו, הוא מה שנותן לצדקה, שגם מי שיש לו ממון רב אין הממון שלו, רק מונח אצלו. והוא דומה לגוש סוכר המונח בתיבה סגורה, וזבוב אחד ננעל בתיבה והולך עליו ואוכל ממנו. היוכל הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה, והלא גם הוא נעול וגם אין בכוחו ליטול לעצמו. כך העשירוּת לגבי האדם רק מונחת אצלו ואינה שלו, מלבד מה שהוא נותן לצדקה שהוא שלו ממש". רעיון זה המחיש דון יצחק אברבנאל 
(1508-1437, מגדולי פרשני התנ"ך, ממנהיגי יהדות ספרד ופורטוגל בתקופת גירוש ספרד ששימש גם כשר האוצר של פורטוגל). כשפעם העלילו עליו שמעל בכספי הממלכה, נצטווה על ידי המלך להגיש הצהרת הון על כל ממונו.

כשהגיש את הדוח, קצף המלך וטען שאינו מאמין, שכן רק המתנות שהוא העניק לו עולות על הסכום הרשום עשרות מונים. השיב לו אברבנאל: "אדוני המלך לא ביקש לדעת מה סכום הכסף שבידי, אלא מהו הרכוש שהינו 'שלי'. ובהתאם בדוח שהגשתי רשמתי רק מהו הרכוש 'שלי'. ואכן זהו הרכוש שלי, שכן אלו הסכומים שחילקתי לצדקה ולהחזקת תורה. הם נרשמו לזכותי ואיש לא יוכל ליטלם ממני. אבל השאר אינו שלי, אלא רק מופקד בידי ועלול אני לאבדו בכל עת, והנה למשל זה עתה המלך החרימם...". המלך חיבקו בחיבה וינשאהו מכל שריו. אכן הנותן תרומה לוקח הוא ואת תרומתו איש לא ייטול, גם לא המלך.