בתחילת פרשתנו מובאים דברי חז"ל ולהלן תמציתם בסגנון חופשי (המקור במדרש רבה). כשהסתיימה מלאכת המשכן, פונה משה ואומר: בואו נעשה חשבון. כיוון שהמשכן נבנה מתרומות של העם, חשש משה שיקומו דמגוגים וילעיזו שהוא התעשר מדמי התרומות ולכן רצה לפתוח את הספרים לעיני כל.

הרקע לפנייתו של משה היה השמועות שהגיעו לאוזניו לפיהן מרננים אחריו כי "אדם ששלט על מלאכת המשכן, כיצד לא יתעשר? כששמע משה כך אמר – כשייגמר המשכן אתן לכם חשבון, וזה מה שאומר הפסוק "ואלה פקודי המשכן, משכן העדות".

הדבר תמוה. עם שראה את גדולתו של משה, כך יחשוד במנהיגו? מאידך, למה חשש משה שאכן כך יחשדו בו? וגם אם כמה ליצנים יחשדו, הלא הקב"ה כן מאמין לו שנאמר: "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב) ומה אכפת לו מאותם מוציאי לעז עד כדי כך שהוא מתנדב למסור פירוט של הוצאות המשכן?

אחד ההסברים לתמיהות אלו הוא הציווי על האיסור לדיין לקבל שוחד "כי השוחד יעוור פקחים", ואומרים חז"ל שמא יאמר הדיין אני אקח שוחד ולא אטה את הדין, תלמוד לומר - "כי השוחד יעוור...". זהו טבע האדם ולא רק בנושא של דיין ומתדיין, אלא כל מתת כסף.

השפעת הממון היא כה גדולה, עד שיש בכוחה לסלף גם דברי צדיקים. לכן בחטא העגל אומר משה לקב"ה שהעם לא אשם, אלא הכסף שהשפעת עליהם בביזת מצרים הוא שגרם שיעשו את העגל. ואומנם לא שוחד הוא שגרם לעושרם, אלא ציווי ה': "וינצלו את מצרים", ואחרי כן: "יצאו ברכוש גדול". אם כן, העושר הזה שהועבר מהמצרים לידי עם ישראל עלול ואכן השפיע בתת ההכרה בתור "הכרת הטוב" למצרים, בדיוק כפי ששוחד עלול להשפיע אפילו על צדיקים.

והנה משה רבנו לא יצא עשיר ממצרים כמו העם. שכן בעוד העם עסק בביזת מצרים, ביציאתם ממצרים ואחר כך התעשרו בביזת הים (מה שנותר מטביעת המצרים בים סוף) משה התעסק בעצמות יוסף. אבל חז"ל אומרים שמשה התעשר מהפסולת של הלוחות שהוא שבר. אבל זאת ידע רק הקב"ה שנתן למשה את אותה פסולת והעם לא ידע זאת, ועלולים היו לחשוד שעושרו הגיע מתרומות בניית המשכן שכן ממצרים וביזתה לא נהנה כלל, ולכן חשש משה שיחשדוהו ומצא לנכון לפרט לעין כל את הוצאות המשכן.

ובתובנה זו ניתן ללמד זכות על בני ישראל שאמרו לעגל הזהב: "אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" וכי עד כדי כך פסה בינתם שאותו עגל זהב שעכשיו יצרו אותו בעצמם הוא הוציאם ממצרים? אלא אלה הכספים והעושר ששאבו ממצרים, הם שהביאו אותם לחטא העגל וגרמו להתדרדרותם.

ומכאן למדים עד כמה הממון יש בכוחו לסלף ולעוות את מהות האדם וגם אם הוא צדיק וישר.