פרשת שמות הסתיימה במידה רבה באווירת ייאוש. השוטרים והעם כועסים על משה שבגינו הורעו תנאי העבדות שלהם, בפועליהם משאירים לבד את משה ואהרון במאבקם מול פרעה לקבל אישור יציאה, תוך שהם עסוקים בהישרדות יום יומית.  

משה שב אל הקב"ה בשאלה "למה זה שלחתני?" - שאלה שמחזירה את השיחה ביניהם לנקודת ההתחלה בה סירב משה לצאת בשליחות הא-לוקית. נראה שהמציאות כולה תקעוה לה בדרך ללא מוצא. בנקודת זמן זו הדיבור הא-לוקי אתו נפתחת  פרשת 'וארא' מגיעה כרטיית אומן. קריאת כיוון ממקום גבוה הסוקר את התהליך הגאולי כולו משלב ההבטחות לאבות דרך היציאה ממצרים ועד נחלת הארץ, מיועד לשחרר את המציאות מן הייאוש.

בתוך סקירה זו מתוודעים אנו לארבע לשונות הגאולה המוכרות לנו מליל הסדר. "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לקים...". מהו הסוד של ארבע מילות גאולה אלו? ומדוע הן מהוות מרכיב עיקרי בדיבור המעודד בקריאת הגאולה? 

רבו המפרשים המבארים לשונות אלו, ביניהם ביאור נפלא של הנציב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' המקדים לבאר מדוע ישנה מגבלה בסיסית לעם לצאת לחרות במצב בו הם נמצאים:

"דמו שכל פשוט הוא שאי אפשר לצייר שיהא איש המוני שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים ועלה במשך מועט למעלת ישראל ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורא גדול של גלוי שכינה. ועל כן  נדרש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט".

מעבר של אדם ממצב של עבד הטרוד בעבודת היום יום המפרכת לאיש, העומד במתן תורה ועוסק בקבלת תורה, שמטרתה להרים את האדם לעסוק במושכלות רוחניות ובשאיפות עליונות חייבת להיות הדרגתית. עליו להשתחרר שלב אחר שלב מן הכבלים שאינם מאפשרים לו להתרומם מעלה. 

ומתוך כך מבאר הנצי"ב את שלבי השחרור: "והיינו ד' לשונות של גאולה. מתחלה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שהוא עסק חומר ולבנים שיצאו מזה משעה שהגיעו למכת ערוב..."

שלב ראשון - שחרור מהעבודה עצמה המלפפת אותם באופן שאינה נותנת פנאי אף לא של לרגע לחשוב על חיים אחרים. כפי שמעידים הכתובים:"וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן ממשיך הנצי"ב לשלב השני: "ועדיין היו בחזקת משועבדים לעבדות .... ועל זה  כתיב והצלתי אתכם מעבודתם. הרי נתעלו עוד צלמם ודעתם לשבח".

השלב השני - שחרור מהשעבוד המנטאלי לעבדות. גם כאשר לא עסוקים בעבודה היום יומית, מחשבת האדם תחת הגדרתו כעבד אינה יכולה להתעלות מעל הרצון להשתחרר מהעול המנטאלי "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג.) - העבד נוח לו עם ההפקרות, עם עצם פריקת העול ולא יותר מכך. ולכך היה צריך לשחררו מהעבדות המנטאלית בשלב השני. ומכאן ממשיך הנצי"ב ומבאר: "ועדיין היו תחת משרת המלוכה ודעת המלך עליהם. ובמכת בכורות הגיעו למעלת בני חורין על זה כתיב וגאלתי וגו'".

השלב השלישי – השחרור הלאומי. גם לאחר שאינם עבדים בהגדרתם עדיין מרגיש העם כנתין זר, פליט במדינה שאיננה שלו. זו עדיין גלות וממה יש להתעלות.  ולסיום מבאר הנצי"ב: "אחר כך העלה אותם הקב"ה למעלת ולקחתי אתכם לי לעם וגו'". 

השלב הרביעי – בחירת עם ישראל בהר סיני וקבלת תורה אלוקית. רק אחרי היותם בלתי משועבדים לעם זר יכולים עם ישראל לעמוד תחת הר סיני ולראות את הקולות האלוקיים פונים אליהם. 

התיאור השלבי על פי הסברו של הנצי"ב מחדד עבורנו כמה קשה ומפותלת הדרך בה אדם בכלל ויהודי בפרט, צריך לעבור על מנת להיות מסוגל לתת את דעתו לעסוק במהות ובתכלית. הפסוקים אולי גם קוראים לנו, העם היושב במדינתו, החי בחירות לאומית, לבחון את עצמינו, האם לעתים אין סובלים עדיין מעט מן השעבודים שהוזכרו? האם אין אנו לעתים משועבדים פיזית או מנטלית לצרכים הגשמיים שלנו? האם באמת אנחנו בחירות גשמית מנטלית ולאומית מלאה? טרם ניסיונות ללמוד ולעסוק במרומם מאתנו, עלינו לבחון איך כמה ומתי עלינו להשתחרר מהשעבודים היום יומיים שלא מניחים אותנו באופן חירותי מלא לעסוק בתכליות.  

הכותב הוא ראש המדרשה בקמפוס טל