השנה השבת בה נקרא את פרשת מצורע היא גם השבת המרוממת, שבת הגדול, בה מתכוננים לקבלת החג שהוא יסוד היותנו לעם - חג הפסח!
לכאורה שני מושגים כה רחוקים אחד מרעהו. מחד, נגע הצרעת אשר האדם שנדבק בה אחת דתו להיות מוצא מחוץ למחנה. בדד ישב ואין לאיש רשות להתקרב אליו. אם חטא בלשון הרע ישב בבדידותו וילמד לסגור את פיו.
מאידך, חג הפסח, חג ה"ביחד", איש איש ומשפחתו ורבים מנויים יחדיו על כבש אחד להקריב את קרבן פסח. מיליוני יהודים עולים ירושלימה מכל קצות תבל לחגוג את יציאת מצרים.
ובכל זאת, אין מקריות בעולם המופלא של ההשגחה העליונה. ישנה נקודה אחת קטנה שבכל זאת מקשרת בין המצורע ודרכי ריפויו לבין המאורעות השמימיים שהביאו לנו את גאולתנו ממצרים.
אלישע הנביא הורה לנעמן שר צבא ארם מרשם מוזר כיצד להתרפא מהצרעת שאחזה בו - לרחוץ בירדן כדי להתרפא. וכי המים מרפאים צרעת? (המלבי"ם מוסיף כי אדרבא טבע המים להחמיר את מצב המחלה הזאת).
אולם אלישע הנביא ציווה לפעול דווקא בדרך זו כדי ללמד את נעמן, עבדיו והעולם כולו כי לא המעשה הטכני הוא המרפא, כשם שהמחלה אינה מחלה גופנית גרידא אלא מחלה רוחנית. ושלח אליו שליח (מלאך) ולא בא אליו אישית כדי שלא יטעה נעמן לחשוב כי איזה שהוא כישוף או לחש שהטיל אלישע הוא המרפא.
משה רבנו נשלח לגאול את העם ודרכו הקב"ה עשה מעשי ניסים שלא היו כמותם מאז בריאת העולם. אין איש בעולם, לפני או אחרי משה, שבאמצעות מטהו חולל את פלאי תבל כפי שעשה משה בשליחות הבורא. ועם ישראל המשוקע מאות שנים בעבודה זרה במצרים נדרש להתעלות למרום גובהו של מושיעם ולהבין ולהפנים את משמעות הניסים הללו.
לא מעשי כישופים המירו את המטות לנחשים, דבר שחיצונית גם מכשפי מצרים ידעו לעשות בטומאתם, אלא מסכת שלמה וארוכה של ניסים שונים ומשונים אשר נגעו כל אחד בהיבט אחר של הבריאה, ולא משה או מטהו חוללו זאת אלא הכל מכח עליון ורוחני. נכון שמכות מצרים הוצלפו במקומות הכי כואבים מבחינה חומרית במצרים, אך היו אלה רק מעטה חיצוני למכות שכל מהותם יד ה' הרוחנית.
בני ישראל שהיו שקועים בעבודת גלולים של מצרים, הגם שנדהמו מגודל הניסים שהתרחשו לעיניהם הבינו אמנם שזו יד השם אך עדיין האמינו שרק דרך אמצעי כמו משה איש האלוקים הם יכלו לקבל את שפעת ברכת ה', ולא הייתה בהם על פי מחשבתם יכולת לקבל ישירות את ברכת ה'. לכן, בחטא העגל, כשטעו לחשוב שמשה מת ועזב אותם, הם בנו עגל שדרכו (לשיטתם) תימשך השפעת השם. ממילא הכל מאת השם ואין זה משנה אם השליח הוא בשר ודם כמשה או עגל זהב, שהרי בשניהם השם הוא הנושף בהם את רוחו.
לאחר שחזרו בתשובה הבינו את טעותם. הקב"ה מסוגל להשפיע את טובו ישירות על העם. תפקידו של הנביא לרומם את העם לפסגות אבל לא לחולל בעצמו ניסים. גם הנביא אלישע רק הרים את נעמן מטומאת צרעתו ונתן לו להבין שלא מי הירדן הם הרפואה לצרעת, אלא ההשתעבדות לנביא ולאלוקים. גם בשבת קדושה כשבת הגדול האמונה בה' אחד עוברת כחוט השני בין ניסי מצרים לריפוי הצרעת.