כולנו התכוננו בהתרגשות לקראת ליל הסדר, אבל מהי מטרת הלילה הזה, יתר על כן, מה המטרה הגדולה של כל החג המופלא הזה?
ליל הסדר, הוא הלילה שמזכיר לנו את הסדר האלוקי, הלילה שעיקר האמירה שלו היא שיש סדר, שההיסטוריה האנושית על כל מהלכיה, על השעבוד, הסבל והגלות, ועל הגאולה, החירות וישועה, מסודרת על ידי הקב"ה.
מגמת ליל הסדר לומר לנו, להחיות אצלנו, את העובדה שסיפור יציאת מצרים, שהייתה לפני 3328 שנים, הוא סיפור שממשיך עד היום. הדבר החשוב ביותר הוא שזהו הסיפור שלנו, של העם הזה, של העם שאנו חלק ממנו. אנחנו כולנו חלק מהסיפור, חלק מהסדר האלוקי, של גלות וגאולה, של התקדמות מתמדת דרך קשיים ומיצרים.
המשנה במסכת פסחים אומרת: חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. יש שכותבים שהכוונה שאדם צריך לדמיין כאלו הוא נמצא במצרים ועובד בפרך ונגאל משם, אך לענ"ד הכוונה היא אחרת לגמרי, חייב אדם לראות את עצמו כחלק מעם ישראל, ולכן להרגיש שייכות לכל ההיסטוריה שלו, אני הייתי במצרים, כלומר עם ישראל היה שם, ואני חלק מהעם.
בשביל שנרגיש שאנו חלק מהסיפור הזה, אין מתאים יותר מישיבה של שלושה-ארבעה ולעיתים חמישה דורות סביב שולחן הסדר, כי הראיה של הסבא רבא שהגיע מפולין או מתימן, מהונגריה או ממרוקו, מהולנד או מאלג'יר, יחד עם הסבא שלחם במלחמת יוה"כ, יחד עם האבא שהיה הראשון שלמד בישיבת הסדר, וכל זה עם כל בני הדודים ובנות הדודות של המשפחה הענפה, זה לראות את הסיפור מול העיניים, זה להבין שאנו משתייכים לסיפור גדול, לסדר אלוקי.
וכל אחד ואחד הוא חלק מן הסיפור, והסיפור הזה הוא סדר אלוקי, שמגיע דרך אנשים שלוקחים חלק, דרך אנשים שמבינים את הסיפור ורוצים לפעול במסירות נפש ובכל ליבם, להיות שותפים לפרק הבא של הסיפור המופלא הזה, של הסדר האלוקי הזה.
זו מטרת ליל הסדר, לא לספר סיפור עתיק, אלא לספר את הסיפור שלנו.
מכוח האמונה הזאת, שוודאי הגאולה מתקדמת, אמונה ששואבת את כוחה מכוח הזיכרון ההיסטורי, מכוח העובדה שבניגוד לכל התחזיות וההערכות יצאנו ממצרים, ובניגוד לכל היגיון סביר שבנו לארצנו מכל קצוות תבל, ובניגוד לכל הערכה ריאלית, מדינת ישראל התגברה על כל אויביה הסובבים אותה מכל עבריה, והיא לא רק שורדת היא משגשגת ופורחת, ובניגוד לציפיות, עם ישראל הולך ומתחזק ברמה הרוחנית, הישיבות פורחות, לימוד התורה מתגבר, הרצון לרוחניות עולה ועולה, ובמקום הראשון והשני ברשימת המושמעים ביותר על גלי אתר, נמצאים ישי ריבו וחנן בן ארי.
שאנו יושבים לשולחן ליל הסדר בארצנו ובמדינתנו, עם המשפחה והחברים, עם הדודים ובני הדודים, אנו יכולים לומר בביטחה: הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
אבל לא להסתפק בכך, אלא לומר: השנה אנו בבית – בשנה הבאה בירושלים הבנויה, שבמרכזה המקדש. השנה אוכלים תבשילים טעימים שהכנו בבית – בשנה הבאה נאכל מבשר קורבן הפסח. השנה יושבים בבתי המשפט שופטים שמכריעים על פי משפטי הגויים – בשנה הבאה יהיו שופטים שישפטו על פי המשפט האלוקי. השנה יש ממשלה שנשענת על קולות שאינם יהודיים – בשנה הבאה תחזור מלכות בית דוד, ממשלה שבראש מעיניה קידוש שם ה' בעולם!
ואם אתם חושבים שזה הזוי, מדומיין ולא הגיוני, כמה הזוי היה לשבת בפולין או במרוקו, או בכל מקום אחר בעולם, ולומר לפני מאה שנה ששנה הבאה נהיה בארץ ישראל, כמה לא נורמלי זה היה לשבת בתוככי מחנות הריכוז ולומר שנה הבאה בירושלים, שנה הבאה בני חורין!
זה היה הזוי ולא נורמלי, אבל זה קרה וקורה מול עיננו, כי יש סדר אלוקי, ומי שמצטרף אליו, בסופו של דבר מצליח. זהו עניינו של ליל הסדר.
אלסדייר מקינטאייר כתב:" אני יכול לענות על השאלה 'מה עליי לעשות?' רק אם אענה קודם על השאלה 'באיזה סיפור או סיפורים אני משתתף?'…אם נשלול מילדים סיפורים נותיר אותם מגמגמים בלא תסריט, מפוחדים במעשיהם ובדיבוריהם"
זהות מושתתת על סיפור, על עלילה המקשרת אותי אל העבר, מדריכה אותי בהווה, ומטילה עליי אחריות לעתיד. שום סיפור בעולם לא השפיע יותר מסיפור יציאת מצרים. זה הסיפור שלנו, זה הסיפור שאנו חלק ממנו, זה הסיפור שאנו כולנו נקראים לקחת בו חלק אקטיבי, ולקדם את העלילה.
אין דבר יותר חשוב, יותר בונה מלספר את הסיפור שלנו, את הסיפור המשפחתי הרחב ואת הסיפור הלאומי, ככל שנהיה יותר מחוברים לסיפורים שלנו, נוכל להיות חלק מהסיפור.
הכותב הוא ר"מ בישיבת הר ברכה