כשנרצה להזמין עולה חדש מרוסיה או אוקראינה לאירוח בשבת, נכון להשתמש במילה הרוסית "סובוטה" או שמא להסתכן בשימוש במילה מיושנת בנימה האירופית מבית סבתא "שאבעס, ואולי פשוט השימוש צריך להיעשות במילה העברית "שבת" ולעורר חשש לניסיונות להדתה.
חג השבועות בו נקראת מגילת רות, נחשב חגם של הגרים. השנה הנוכחית המתאפיינת ברקע אירועי רוסיה-אוקראינה, מצאה את עצמה נקלעת לגל עלייה פתאומי והמוני לראשונה מאז עליית בני ברית המועצות בשנות ה-90. אירועי עלייה חסרי תקדים שהעלו מחדש בשנית את שאלת היחס של הציבור הישראלי לעולים אלו שאינם בהכרח יהודים על פי חוק השבות או היהדות בכלל.
לפני למעלה מ-20 שנה הוקם המערך הלאומי העוסק בפתרון נושאי הגיור, במהלכו חוקרים שאלו היכן נכשלה מדיניות הגיור הנוכחית ומהם החסמים המשמעותיים שמנעו את השתלבות הגרים בחברה הישראלית מבחינה תרבותית, ערכית ולאומית. תקצר היריעה מלהיכנס לפרטים, אך בנקודה אחת יש להתייחס הקשורה לקהילה ובטעות הרווחת של הממסד הגורמת לריחוק ובטווח הרחוק פוגעת במטרות שהמערכת הציבה לעצמה.
על פי מחקרים ישנם למעלה מ-50% נושרים במהלך הליך הגיור, וזאת מתוך המעטים שמצטרפים להליך המייגע. אחת מהדרישות ההכרחיות שמפעילים בתי הדין הרבניים למתגייר הינו אירוח בשבתות אצל משפחות אורתודוקסיות, ואף המלצה להשתתפות של אותה משפחה בדיונים בבתי המשפט. החלטה זו הינה דוגמא הצריכה להרים לנגד עיננו דגל אדום לקריאה לא נכונה של השטח. ציבור העולים מרוסיה ואוקראינה מצוי בחיבור חזק לשורשיו, אינו מתבייש בהם ואף מסתכל על הציבור הישראלי בעליונות וחוסר קבלת הטפה. האמירה הסמויה כי מי שאינו יהודי על פי ההלכה הוא אזרח סוג ב' הוא ניסיון לגמד חלקים בלתי נפרדים מהחברה הישראלית בכללותו, כאלה שמחזקים את המחנות והשסעים במדינת ישראל
מן הצד השני ניתן לומר בהכללה מסוימת שיש ניכור בין הציבור הדתי לבין דוברי הרוסית, כך שמתגייר שמגיע לקהילה דתית לא מרגיש שם נוח. אם כן, האילוץ שמחטיבה המערכת של חיבור בין המתגייר לבין הזרים לו, נידון מראש לכישלון ולפיכך אינו מחזיק מעמד לאורך זמן. אם נחזור לנקודה של ההתייחסות לשבת בתהליך הגיור, החשיבה על משפחה מארחת זהו דבר שסותר מן היסוד את התפיסה הרוסית. אין תרבות כזו של אירוח או לינה של חברים, ובוודאי לא אצל אנשים זרים. כאן יש לחזור לשאלת הפתיחה - שבת? סובוטה? שאבעס? – לפני שאתה פונה, משווק, חשוב להכיר את הקהל, לא רק מה אומרים אלא גם איך אומרים, וכאן העת לומר - הקהילה היא הפתרון.
המחשבה לתפיסת הגיור כהליך הזהה לחזרה בתשובה היא טעות פטאלית. הציפייה לצביון דתי היא בגדר נאיביות, וחוסר קריאה של המציאות. לעיתים רבות המתגיירים מחשיבים את עצמם כיהודים, הם גדלו פה, עשו צבא והמניע הינו הליך פורמלי למנוע בעיות ממסדיות. משל למה הדבר דומה, ללימודי נהיגה. המערכת רוצה שהנהג החדש המצטרף לציבור הנהגים על הכביש יידע לנהוג כראוי ויקפיד על כך לטווח הארוך. לצורך כך יש שיעורים, מבחן תיאוריה ומבחן מעשי, אך בפועל סוד גלוי הוא שאת מבחני התיאוריה בנהיגה, המטרה היא לעבור בלבד, ויום אחר המבחן החומר נשכח כאדם האומר "אני יודע לנהוג רק צריך את האישור" – הרי אנחנו רוצים את ההמשכיות והשייכות.
אם כן, יצירת קהילה המושתתת על חיבור, מכנה משותף, ערכים ורגשות לאומיים המשתף את תרבות ארץ המוצא עם התרבות היהודית ישראלית מאפשרת למתגייר להרגיש בנוח. בתוך הקהילה ייווצר חיבור חזק לזהות הישראלית והמתגייר יבין שאפשר להיות יהודי ולהישאר רוסי, ומתוך כך יתקרב למסורת ויסתכל סביבו ויראה שהאנשים דומים לו, חלקם אולי עברו תהליך זהה, והכל בגובה העיניים. בצורה כזו, אם נבנה תשתית טובה איתנה, ועוטפת, האדם ירגיש נוח ומחובר לקהילה, וימשיך לבוא לפעילויות ושבתות גם לאחר שסיים את התהליך הרשמי. על מדינת ישראל לשים לנגדה את עיקרון ההמשכיות לאחר ההליך, ולא לראות בהליך כמין מבחן שמטרתו לסמן וי בעלמא.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון הביתה – העוסק בהקמה ופיתוח קהילות לעולים חדשים בחברה הישראלית