אם יש שוק באשקלון, הרי שהצלחתי להחמיץ אותו. כלומר – ביותר ממובן אחד. ראשית החמצתי כמה פעמים את האתר, עד שהבנתי שמדובר במשהו כמו עשרה דוכנים, לכל היותר, בפאתי מגרש חנייה ענקי.
ההחמצה השנייה נוגעת לכך שכאשר כבר הבנתי שעומדות רגליי בשוק אשקלון, תמיד דחיתי את הקניות בו. הסתנוורתי מיופי הסחורה, התפעלתי מהמחירים (בהערכה גסה, ברוב הפירות והירקות, כמחצית מהמחיר בשוק הכרמל, קבוצת ההתייחסות שלי), אבל תמיד כאשר פסעתי בו מצד לצד (עניין של כמה דקות, לא יותר), החלטתי שבדרך חזרה אבצע את הקנייה השבועית שלי – ותמיד משהו השתבש (בגללי כמובן).
איני רוצה להיות התל אביבי המנותק שמגיע לעיר זרה ומייד מבקש לאפיין אותה, אבל מאחר שאני משמש פה גם כשליח ציבור, נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שאשקלון היא עיר בתהליך. כבר מזמן לא העיר שמדרום לאשדוד ומצפון לעזה, אלא עיר מתפתחת שמחירי הדירות בה האמירו גם עת ספגה מטחי טילים. מצד שני, יש בה עוד סממנים שכונתיים שעל הציר בין עיירה בדרום למנהטן, בין מדבר לריוויירה.
המרכז הישן של העיר ואזור השוק שייכים כמובן לחלק העתיק יותר, אבל גם אם השוק הוא קטן יחסית (בהשוואה לכרמל, מחנה יהודה, התקווה, תלפיות, רמלה ועוד) הרי שבשני הקצוות שלו נמצאים שני מוסדות קולינריים שהם כה שונים באופיים זה מזה, עד שאפשר לקבוע שביניהם עוברת הקשת הישראלית כולה.
תיכף ננעץ את שינינו בקבב הרומני הכי טוב בישראל, אבל קודם כל על מוסד אשקלוני ידוע, שהיה ואיננו עוד: מסעדת הניצחון באשקלון הייתה מוסד שכזה - עם כל הרפרטואר הידוע, ממרק צ'ורבה וחמוצים, דרך קבב וממליגה ועד לפפנאש (הסופגניות הרומניות) שבקינוח. לא היה אימון בדרום או קו בעזה שאליו היינו יורדים מבלי לחנות ב"הניצחון" ולמלא את הבטן בכל הטוב הזה.
הפעם האחרונה שבה הייתי בדרך לניצחון (ולא כמטאפורה) הייתה ב-2014, בימי צוק איתן. נסענו לאשקלון כדי לתמוך במסעדה שספגה לא רק מטחי טילים אלא בעיקר ירידה דרמטית במספר הסועדים, וכשכבר היינו באיילון דרום, התקשרה חני, הבת של גבריאלה ויונתן הייניק, אל י' שנהג ברכב וביקשה שלא נבוא, מאחר שבאותו בוקר התחדשה האש ביתר שאת. הסתפקנו בביקור באשדוד.
ניצחון כפול
מאוחר יותר נסגרה המסעדה, עד שביום אחד התגנבה לאוזניי השמועה על כך שקם לה דור המשך. אותה הבת, חני, ש"ביטלה" את ביקורנו הקודם בעיר, פתחה מסעדה משלה: "הניצחון של חני" (יכין 1255, אשקלון), מקום מופלא, נאמן למקור המחייב, אבל עם קצת שיפור ושדרוג, כי בכל זאת השנה היא כבר 2025.
אולי מפני שתודעתי הקולינרית התעצבה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, יש לי פינה חמה בלב למסעדות רומניות. פעם הכרתי כל מיני כוכים נסתרים שמכרו קבב אגדי או התמחו בסטייקים, איך לומר בעדינות? לא בדיוק מהמין הכשר. היום אני קופץ לעיתים למעיין הבירה או ליונק (קפה גלידה) שבעיר התחתית בחיפה או מתפנן על המקום החצי-סודי "הבר של אדי", שבדרך בגין.
מה כבר יכול להיות מענג יותר מחמוצים בסגנון רומני, איקרה ופרוסות גסות של לחם לבן בצד? מה יכול להיות אוורירי יותר מממליגה שהוכנה היטב, האם-אמא של כל הפולנטות שמעטרות לרוב את תפריטי המסעדות המעודכנות. ואיזה דבר יכול להיות כיפי יותר מקבב רומני אמיתי, צמיגי במתכוון, כזה שהשום בו מטשטש אותך עוד לפני שטבלת את הביס שעל קצה המזלג בשום הכתוש שבצד? מה צועק יותר "קרדיולוג" מנקניקיית פטרוצ'אן שמנמנה, שאותה יש לחתוך בזהירות שלא יקפוץ רסיס שמן לעין?
הייתי אומר שאני מתענג על אוכל רומני, אבל יהיה נכון לומר יותר שאני מתפלש בו, בטח במקום מהליגה של "הניצחון של חני", מתפוצץ משובע ועדיין מקנח את הצלחות בשאריות הלחם עוד לפני שאני נכנע לפפנאש עם שמנת חמוצה ומרקחת דובדבנים, קינוח אלוהי – וזה בלי להגיד מילה אחת על הוורניקס הנפלאים, תפוחי האדמה הפריכים מבחוץ ורכים מבפנים, ונציין אפילו שבאחד הביקורים הזמינה אחת מאיתנו, שנמנעת מבשר, מנה של דג על הגריל שהיה פשוט מצוין.
אם כבר נדרשנו לדימויים של מעלה, אודה בהכנעה שיש סייג אחד להמלצה הזאת: כשרות. נכון שגם מי שיגיע ל"ניצחון של חני" יוכל למצוא שם מה לאכול כשומר כשרות ואפילו אם הוא צמחוני, אבל המטבח הרומני בהכללה הוא לא כשר, ובטח לא יזכה את המסעדה בתעודת כשרות, למי שהדבר עבורו הוא תנאי בל יעבור. אני מבטיח לפנק כהוגן גם את אלה בהמלצה הבאה, אבל קודם כל עוד כמה מילים על הניצחון של חני, לא רק כשם מסעדה.
קשה לחשוב על שם הולם יותר לאישה הנדיבה והחביבה הזאת, שניצחה גם את המוסכמות כאשר אחרי נישואים לגבר וילדים יצאה מהארון ונמצאת בזוגיות עם אישה, וניצחה אפילו את השכול, עת נרצח אחיה, ראובן, ברפת שבקיבוץ כיסופים, אחרי שהיה נדמה כבר כי המקום טוהר מהמחבלים שפלשו אליו ב-7 באוקטובר. במידה רבה, החמארה הרומנית המופלאה והשמחה הזאת שמנהלת חני אחותו, היא גל עד חי לזכרו.
