ביום רביעי הקרוב, 1 במאי, יתייקרו שוב מוצרי החלב שבפיקוח בשיעור של 1.41%. ההתייקרות – שנייה בתוך שנה לאחר העלאה של 4.5% במאי הקודם – תחול על מוצרים בסיסיים כמו חלב טרי, גבינה לבנה, שמנת, אשל וגבינה צהובה. מאחורי העלייה מסתתר מנגנון אוטומטי, שלכאורה נועד לשקף עליות במחירי התשומות, אך בפועל מעלה שאלות קשות על יעילות הפיקוח, המבנה השלטוני, רגולציה, מונופולים והנטל הכלכלי ההולך וגדל על הציבור בישראל.
למה שוב עלייה?
הסיבה הרשמית, על פי משרד החקלאות, היא עלייה במחירי המספוא בעקבות מיעוט גשמים, בשילוב עלייה במדד המחירים לצרכן ועלויות השכר. אלא שבשונה ממוצרים אחרים שמתומחרים בשוק חופשי, מחירי החלב שבפיקוח נקבעים לפי נוסחה אוטומטית שלא מצריכה את אישור השרים – נוסחה שמעדכנת מחירים כלפי מעלה כמעט בכל שנה, גם כאשר הצרכן הישראלי שוקע ביוקר מחיה חריף.
מדובר בפיקוח שהפך בעשור האחרון לתעודת גושפנקה ביורוקרטית להתייקרויות. הוא לא בולם אותן, אלא מעניק להן הכשר. המשמעות עבור האזרח ברורה: במקום מנגנון הגנה – נולד לו מנגנון התייקרות.
הפיקוח כבר לא מגן
המנגנון האוטומטי אולי נוח למדינה ולמחלבות, אך הוא מנותק מהמציאות הכלכלית של משפחות רבות. הוא מאפשר העלאות מחירים מבלי לקחת בחשבון את מצבו של הציבור – במיוחד של עשירונים נמוכים ומשפחות מרובות ילדים. האם זהו המנגנון שמשרת את האינטרס הציבורי? האם זו הדרך להיאבק ביוקר המחיה?
הנפגעים הראשונים: החלשים
חלב וגבינה לבנה אינם מותרות – הם מוצרי יסוד. משקי בית בעשירונים התחתונים צורכים מהם יותר, והם הראשונים להיפגע מכל עלייה. ההתייקרות אולי מסתכמת בשקלים בודדים למוצר – אך בתרגום שנתי מדובר במאות שקלים למשק בית. מה שפעם היה מוצר שווה לכל נפש, הופך בהדרגה למוצר שנלחמים עליו בקופה.
"גשם ירד פחות – נעלה מחיר"?
אין ספק שמיעוט גשמים פוגע בגידול המספוא, שהוא המזון לפרות. אך האם יוקר המחיה שלנו אמור להיות תלוי במזג האוויר? מדינה מתקדמת כמו ישראל, שמתפארת בטכנולוגיות חקלאות ובניהול מתקדם, לא יכולה להרשות לעצמה להיות שבויה בסטטיסטיקת המשקעים. אפשר לייבא מספוא, לנהל מלאים אסטרטגיים, ולתכנן משק חלב חכם. השאלה האמיתית היא לא כמה ירד – אלא מה עשינו כדי לא להיות תלויים בגשם.
ומה עם הביצים?
באותו הזמן ממש, מחירי הביצים נותרו כשהיו. זו החלטה מנהלית. ולמה זה חשוב? כי היא מוכיחה שכאשר המדינה רוצה – היא יודעת לעצור את ההתייקרות. מחירי הביצים לא השתנו, למרות תנודות דומות. כלומר, כשיש רצון – יש דרך. ואם יש דרך – מדוע לא נוקטים בה בתחום החלב?
ממונופול לפיקוח עצמי
ההשלכה לא נעצרת במוצרים שבפיקוח. העלייה בהם נותנת רוח גבית גם למוצרים הלא מפוקחים: יוגורטים, קוטג', גבינות מיוחדות, מעדנים לילדים. אם מוצר בסיסי התייקר – זו לגיטימציה מבחינת היצרנים והקמעונאים "ליישר קו". כך, כל מדף החלב כולו מושפע – ולא תמיד מסיבה מוצדקת.
מסעדות, בתי קפה ותיירות משלמים גם הם
מסעדות, בתי קפה ומטבחים מוסדיים צורכים כמויות גדולות של מוצרי חלב. כאשר המחירים עולים, גם התפריט מתייקר. הסלט כבר לא עולה 42 שקלים אלא 49, הקינוח חוצה את ה-50. עבור תיירים – גם כך מדובר במדינה יקרה. וכעת, כאשר גם המרכיבים מתייקרים, מדובר בפגיעה ישירה בענף שאמור להיות מנוע צמיחה.
המבט לאירופה – ומה שנגלה במקרר
מי שיבקר באירופה – גרמניה, אוסטריה, הולנד או צרפת – יגלה פערים מדהימים. מעדני חלב נמכרים שם במחיר שהוא רבע מהמחיר בישראל. גם משקאות חלביים, גבינות קשות וחלב עמיד – כל אלו זולים משמעותית. ולא מדובר במדינות פריפריאליות – אלא בלב אירופה. שווקים תחרותיים, פתוחים, עם רגולציה חכמה ומדיניות צרכנית שמבינה שהמקרר הביתי הוא חלק מהכלכלה הלאומית.
השוואה פשוטה ממחישה עד כמה אנו משלמים ביוקר: גבינת "עמק" הפופולרית מגלגלת תעשייה של כמיליארד שקלים בשנה, וממשיכה לעלות. אך מדפי הסופר מלאים במותגים ישראליים ויבוא שנמכרים בחצי מחיר – ובאירופה בשליש. השוק מתנהל במבנה של תחרות לכאורה, אך בפועל כמעט כל שחקן חדש שנכנס לשוק, מהר מאוד מאמץ את "מחירי השוק" הגבוהים.
ומה עושים עם המכסות והמיסוי?
שיטת המכסות בישראל מגבילה את הייצור, שומרת על שוק קטן ולא תחרותי, ומונעת ירידת מחירים טבעית. הוסיפו לכך את המסים העקיפים הגבוהים על מוצרים, אריזות ויבוא – וקיבלתם מתכון בטוח למחירים גבוהים.
המדינה יכולה לשנות כיוון: להפחית חסמי יבוא, לאפשר תחרות הדרגתית ומבוקרת, לעודד מעבר למודלים יצרניים מתקדמים, ואף לשקול סובסידיות למשקי בית חלשים – במקום לנהל פיקוח שפשוט מצדיק העלאות מחיר בשם הנוסחה.
דרושה רפורמה – לא תיקון
המשק הישראלי לא צריך עוד תזוזות קלות במחיר. הוא זקוק לרפורמה. אם המטרה היא להגן על הצרכן – נדרשת חשיבה מחודשת, לא טלאים על מערכת ישנה. תחרות אמיתית, פיקוח חכם, שוק פתוח ורגולציה שפועלת לטובת הציבור – הם המפתח.
בסופו של דבר, השאלה איננה טכנית – היא ערכית: האם ממשלת ישראל נלחמת ביוקר המחיה, או שהיא תורמת לו – ביד אחת מגנה, וביד השנייה גובה?
