במהלך ההיסטוריה היהודית החדשה הומשלו החילונים לחמורים שסוחבים על גבם את לומדי התורה, המקדישים את יומם לעולם הרוח. הרב קוק היה הראשון שקרא להם “חמורו של משיח". ציבור יראי השמים דווקא ראו בכינוי זה קומפלימנט עבור החילונים, שכן לתפיסתם, נשיאת המשיח על הגב היא זכות גדולה - גם אם ממשילים אותך לחיה הנחשבת לטמאה.
הסופר ספי רכלבסקי פחות חיבב את הדימוי הזה. בספרו “חמורו של משיח", שיצא לאור בשנת 1998, טען שקוק ראה בחילונים מעין פועלים שחורים שיקימו עבורם את המדינה, וכשזו תקום, הם יקפצו על גבם, יכניעו אותם וייצרו את המדינה הרוחנית והמשיחית שהם חושקים בה.
ככל שנוקפות השנים הפירוש של רכלבסקי את קוק הופך למציאות לנגד עינינו. אומנם ישראל עדיין אינה מדינה רוחנית ומשיחית, אבל אין עוררין שיש בה חלוקה ברורה – בין אוכלוסייה שעובדת ותורמת למדינה ומקבלת ממנה מעט, לבין אוכלוסייה אחרת שנותנת מעט ומקבלת הרבה. מה זה הרבה? המון. כיד המלך.
אין שום תמריץ
ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, השתתף בשנים האחרונות בהכנת מחקר רחב היקף בשם “על המיסים ועל הנפלאות", המתקף במספרים את הפער בין שני הקצוות האלה, ונוקב בסכומים מוחלטים. המחקר בדק כמה מיסים משלמים משקי הבית בישראל, מה שווי הקצבאות והשירותים, כמו ביטחון, חינוך ובריאות, שמספקת להם המדינה, ומי מקבל יותר ממה שהוא נותן.
הנתונים קשים לקריאה למי שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה ובקושי מצליח לגמור את החודש: משק בית יהודי לא חרדי משלם בממוצע כ־6,000 שקל יותר מיסים מאשר שהוא מקבל מהמדינה בקצבאות ושירותים. משק הבית חרדי מקבל מהמדינה כ־4,000 שקל יותר ממה שהוא משלם.
“הפרסומים הרשמיים של מדינת ישראל מבוססים על נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובודקים רק קבוצה חלקית של מיסים, קצבאות והוצאות ממשלה, כי קשה לשייך למשקי בית הוצאות על חינוך, ביטחון ובריאות ומע"מ, כיוון שהם משתנים מאחד לשני. השתמשנו במסדי נתונים נוספים, עשינו סקירת ספרות מקיפה ובדקנו מקורות מידע חיצוניים, כמו הירחונים הסטטיסטיים של המוסד לביטוח לאומי, פרסומי החשבונות הלאומיים של הלמ"ס ודו"ח השקיפות בחינוך, והגענו לתוצאות מפורטות ומעמיקות יותר. התבססנו על נתונים שנאספו בין 2016 ל־2018".
הנתונים רלוונטיים לשנת 2025?
“בוודאי, כי בדרך כלל מחקרים נעשים בדיעבד. מה גם שהלמ"ס שינתה את שיטת המדידה שלה ב־2019, ואנחנו בחרנו בשנים קודמות כיוון שמגיפת הקורונה השפיעה דרמטית על מבנה הכנסות והוצאות משקי הבית בשנים 2020־2021. כך שמדובר בשנים שלא מייצגות את המצב ה’רגיל’ של משקי הבית במדינת ישראל, ולכן השנים 2016־2018 הן אופטימליות לניתוח.
“העשירונים העליונים משלמים יותר מיסים מהשכבות הנמוכות, אלא שהמגזר היהודי הלא חרדי משלם הרבה יותר ממה שהוא מקבל, ואילו המגזר הערבי והחרדי מקבל יותר ממה שהוא נותן. יוצא שהמגזר הלא חרדי מממן לבדו את כל הוצאות הממשלה על מוצרים ציבוריים כמו ביטחון והשקעה בתשתיות, ומממן גם את ההעברות נטו לשני המגזרים האחרים".
אז אתם בעצם מתקפים במספרים את המשל על החמור.
“את זה אני לא אומר, ממש לא. אבל כשאנחנו עושים סימולציה ל־2025, ואני מתכוון לתוצאות שאינן מבוססות על מדידה, המגזר היהודי הלא חרדי משלם כ־230 מיליארד שקל יותר ממה שהוא מקבל. החרדים מקבלים 12 מיליארד יותר ממה שהם משלמים, והערבים כ־7 מיליארד יותר. והנטל הזה רק גובר, בגלל שירות החובה והמילואים, כי התמיכה שהמדינה נותנת למילואימניקים נמוכה, והמשרתים עצמם נושאים בחלק מהעלות.
“בדקנו את ההעברות מהמדינה שמקבלות משפחות עם ילדים, והן גבוהות משמעותית ככל שיש יותר ילדים. מה שמחמיר את המצב בשנים האחרונות הן הוצאות המדינה על הגיל הרך בנקודות זיכוי והנחות במעונות. רק הגידול בנקודות הזיכוי לבדו שווה כמה מיליארדים שקלים בשנה. הדאגה גוברת על רקע הנתונים הדמוגרפיים של הלמ"ס והתחזיות שלה, שלפיהם שיעור האוכלוסייה שמקבלת יותר ממה שהיא נותנת צפוי לגדול באופן משמעותי.
“אם שיעורי המס, הקצבאות והשירותים יישארו כמו שהם היום, לא יהיה מספיק כדי לממן את אלה שמקבלים. אז או ששיעורי המס יעלו, או שהקצבאות יצטרכו לקטון, או שגם וגם. בכל מקרה, אי־השוויון יגדל והסיוע בשכבות החלשות יקטן. זה יקרה אם מדיניות הממשלה לא תשתנה".
אתה רואה משהו בתקציב 2025 שמנסה למנוע את תרחיש הבלהות הזה?
“לצערי לא, ואסביר: הסיבה העיקרית שהמגזר החרדי משלם פחות הוא כושר ההשתכרות הנמוך של הגברים החרדים, שגובר על נתוני התעסוקה. הוא נובע מכך שבמסגרות החינוך הם לא קיבלו ידע מספק כדי להשתלב בשוק העבודה המודרני. הממשלה יכולה להגדיל את הידע והכישורים שניתנים לגברים החרדים – היא לא עושה את זה. החינוך שהם מקבלים עולה הרבה כסף, ולא יעיל".
שראל מדגיש שהבעיה הזו לא צצה עכשיו, אלא היא תולדה של מדיניות כלכלית של הממשלות במשך העשורים האחרונים. “בשנתיים האחרונות", הוא אומר, “בתקציב הנוכחי והקודם, מגדילים את התמריצים לחינוך שלא מקנה כישורים, לימודי ליבה וידע התורם לפריון וצמיחה. בנוסף, ככל שישיבות וכוללים מתוקצבים יותר, קיים פחות תמריץ לגברים חרדים צעירים לצאת לעבודה.
“יש הבדל מהותי בין מי שנמצא בישיבה עד גיל 24 לבין מי שנמצא בה עד גיל 28. כושר ההשתכרות יורד ככל שאנחנו מממנים יותר את השהייה שלו שם. החינוך בגיל הצעיר הוא קריטי יותר, כי הסיכוי שיסגור את הפער מול האוכלוסייה הכללית בגיל 24 הוא נמוך עד לא קיים".
געגועיי לנתניהו (באוצר)
בתחילת כהונתו של שר האוצר, השפעתו של “פורום קהלת" על מדיניותו הייתה גדולה, עד כדי כך שהיו שחששו שהוא יהפוך לזרוע המבצעת של הארגון. אלא שככל שחלף הזמן נדמה שהקשר ההדוק התרופף ושסמוטריץ’ נוקט מהלכים כלכליים שאינם תואמים את תפיסת העולם שלו ושל ד"ר שראל, שמוביל את המדיניות הכלכלית בארגון.
כשאני שואלת את שראל אם ייעץ לשר האוצר גם בתקציב הנוכחי, הוא עונה בדיפלומטיות: “היו לי הזדמנויות להציג לו נתונים וניתוחים".
גם לאחרונה?
“אני נפגש עם הרבה מאוד נבחרי ציבור".
אתה מאוכזב מהמדיניות הכלכלית שמוביל סמוטריץ’?
“בעשור האחרון נבחרי הציבור נותנים משקל גבוה יותר מאשר בעבר לשיקולים פוליטיים, אסטרטגיים וטקטיים. אני התפטרתי ממשרד האוצר כשלפיד הציג את תוכנית מע"מ אפס, שהיה נגדה קונצנזוס מוחלט של כלכלנים. גם בממשלות עבר – תמיד יש שיקולים פוליטיים, פופוליסטיים ואחרים לשרים".
אתה אומר גם דבר אחר: לבעלי התפקידים הבכירים באוצר יש אחריות להביע את דעתם המקצועית נגד החלטות בעייתיות, ובמקרי קיצון - גם להתפטר מתפקידם.
“המקרה שלי היה קיצוני, כי המדיניות שעמדה על הפרק הייתה קיצונית".
וחלוקת כספים קואליציוניים בעשרות מיליארדים בעת מלחמה, כשהגירעון מעמיק ונטל המס על הציבור גדל, זה לא קיצוני?
“ראש אגף התקציבים, החשב הכללי וראשי אגפים אחרים באוצר פרסמו מכתבים נוקבים בכמה הזדמנויות – אחד מהם היה על הגדלת הכספים הקואליציוניים, כשהזהירו שהפריון יירד. גם הנגיד יצא נגדם. תפקידם הוא לסייע בקידום המדיניות הכלכלית של השר, אבל גם להתריע.
“אני חייב להגיד שהתקציב המקורי שמשרד האוצר הגיש לממשלה היה טוב יותר מזה שהוגש לאישור בכנסת, כיוון שהיו בו צעדים משמעותיים כמו הקטנת הפער בין מקבלי הפנסיה התקציבית לציבורית זכויות היתר שלהם, שינויים מבניים נוספים חשובים, וגם נקבע יעד גירעון נמוך יותר - אבל ההוא נבלם משיקולים פוליטיים או גופים חזקים כמו ההסתדרות. היה גם ביטול של חמישה משרדי ממשלה תוך שלושה חודשים, וגם זה לא קרה".
ממשלת ה"ימין על מלא" לא ממש מקיימת מדיניות כלכלית ימנית.
“בהקשר הכלכלי היא לא ימין. נטל המס עלה, שיעור המס עלה, תשלומי ביטוח לאומי עלו, נעשה מאמץ להגדיל מיסים, ולא יותר מאשר להקטין הוצאות. יש קבוצות באוכלוסייה שמגיעות לתשלומי מס של 60%. בכל מה שקשור להעסקת עובדים במגזר הציבורי, הימין סבור שצריך לתת משקל גבוה להתייעלות ולצמצום הוצאה ציבורית מיותרת, ואילו השמאל מאמין ביציבות תעסוקתית ובקביעות, וגם בעניין הזה לא נעשה דבר. נחתם עם המורים הסכם שלא טיפל באבחנה בין מורים טובים לפחות טובים באמצעות תגמול, מה שלא מאפשר עידוד מצוינות, וזה שמאל כלכלי".
אז אני חוזרת שוב על השאלה: אתה מאוכזב?
“יש הרבה דברים שצריך היה לעשות לפני המלחמה. אם היו סוגרים מחצית ממשרדי הממשלה היה נחסך הרבה כסף, ואפשר היה גם לדרוש מההסתדרות התייעלות וקיצוצים במגזר הציבורי. גם את הפטורים מהטבות מס ניתן היה לבטל ולהקטין את שיעורי המס שמוטלים על האזרחים – ולא להגדיל את שיעור המע"מ".
האם סמוטריץ’ הוא האדם המתאים להיות בעת הזו שר האוצר?
“אני לא רוצה לחלק ציונים לשרי אוצר. רוב שרי האוצר מאז 2003 – התקופה שבה נתניהו היה שר האוצר – עשו פחות או יותר את אותו הדבר: לא נתנו את המשקל הראוי לצד המקצועי, אלא הלכו אחר השיקול הפוליטי והפופוליסטי. חוץ מהגדלת המימון לחרדים בממשלה הנוכחית, לא היה שום דבר חדש במדיניות הכלכלית הבסיסית. כל הדברים הגרועים היו כבר קודם. הממשלה האחרונה שהתנהלה באופן מקצועי כמעט מלא בהקשר הכלכלי היא זו של אריק שרון, עם נתניהו כשר אוצר".
הורדת דירוג האשראי פעמיים בקדנציה. עניין ייחודי לממשלה הנוכחית.
“הדירוג ירד פעמיים בעקבות 7 באוקטובר והחשש מפני ההתפתחויות בלבנון ובאיראן. גם המציאות הכלכלית והפוליטית יכולה להשפיע, אבל באופן מינורי יותר. ולראיה: כשהוסר האיום מלבנון ראינו שיפור משמעותי בפרמיית הסיכון של ישראל".
לפי פיץ’ ומודי’ס תחזית הדירוג שלנו עדיין שלילית.
“עם הגירעון שנקבע בתקציב המדינה, לא נראה שהדירוג יעלה בזמן הקרוב. המלחמה לא התגברה, אז אי אפשר להצדיק גרעון של 5%".
איפה אתה רואה את ישראל בשנה הקרובה?
“יש חוסר ודאות עולמי בגלל מלחמת הסחר והטלת המכסים. עלינו זה ישפיע פחות, כי היצוא שלנו מבוסס על שירותים ולא על סחורות. אבל הגידול בהוצאות הביטחון פוגע בפוטנציאל הצמיחה. לכן זה לא עניין של מדיניות כלכלית, אלא מצב גיאופוליטי בעקבות 7 באוקטובר. השאלה הגדולה היא מה תהיה הצמיחה בעוד חמש שנים. אנחנו יוצאים מהמשבר ב־2025, מבחינת שיעור הצמיחה לעומת 2023־2024, אבל עדיין יש לנו פער לא קטן שצריך לסגור לעומת התוואי שהיינו בו לפני המלחמה".
