פסח הוא החג המזוהה ביותר עם הניקיונות היסודיים, ובימים קשים אלה, בבתים שפונו מיושביהם והיו שוממים ומוזנחים במשך יותר משנה, הצורך בניקיון פסח יסודי זועק. כאן נכנס לתמונה מיזם ההתנדבות “חוזרים לבית נקי” שקם שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, החל לפעול בבתי מפונים באזור הדרום, בהמשך בבתי מילואימניקים ובבתי משפחות חטופים, ולאחרונה הגיע לבתים באזור הצפון.
הפעילה החברתית יעל לביא, שיזמה את הפרויקט ומובילה אותו במימון חברת “סנו” ומכון שחרית, מספרת: “בת זוגי וכל המשפחה שלה הם משדרות. כשאחיה, שפונה מביתו, חזר לקחת משהו מהבית אחרי שבועיים, הוא קלט שהוא השאיר את הקורנפלקס עם החלב בחוץ, והכל היה מלא ברחשים. הבנו שהם לא היחידים שעזבו הכל בבהלה ושיש כנראה לא מעט בתים שזקוקים לטיפול ולניקיון ראשוני”.
מנקים בשלושה רבדים
“במשך ארבעה חודשים הפעלנו מערך מתנדבים בשדרות ובעוטף, וניקינו מעל 200 בתים”, לביא מתארת. “עשינו זאת בעזרת ‘סנו’ וארגון ‘העוגן למשפחות המילואים’. בהמשך ניקינו בתים של מילואימניקים ושל חיילים בודדים, ובהמשך עלינו לצפון, לקריית שמונה, למטולה ולשאר היישובים שבקו העימות. ובחודש האחרון, לקראת פסח, ניקינו כאלפיים בתים”.
אלה בתים שלא גרו בהם שנה וחצי כמעט. מה מצבם?
“בתחילת המלחמה, כשניקינו בדרום, המקררים היו מלאי עובש ומלוכלכים. היום, בצפון, המצב אחר כי יש הרבה לכלוך ומראות של הזנחה של שנה וחצי. אם בדרום ניקינו מטבח, סלון וממ”ד, פה אנחנו מנקים את כל הבית. אנחנו נכנסים עם המשפחות לבתים שלהן ומנקים איתן”.
לביא מזכירה שרבים מהמפונים מהצפון עדיין לא חזרו לבתיהם, וכי מצב הבתים של התושבים שטרם חזרו חמור עוד יותר: “אני חושבת שהפרויקט בצפון קיים בשלושה רבדים: האחד, ההיבט הפיזי של לנקות, לעזור לאנשים ולהשתלט על כל הלכלוך והבלגן בבתים שלהם. הרובד השני, הליווי הנפשי. כשנכנסים עם אנשים לבתים ועוזרים להם זה מחזק אצלם את תחושת הביטחון ומסייע להם להתמודד עם סיטואציה לא פשוטה של לראות את הבית המוזנח. לכן אנחנו נותנים להם לנשום, מחבקים אותם ברגעי ההלם והבכי ומלווים אותם. הרובד השלישי הוא בהיבט של המתנדבים. אפשר לראות חרדים וחילונים שנרתמים יחד לאותה מטרה. אין פה פוליטיקה, אין חילוקי דעות ואין שום חיכוכים – יש רק מטרה אחת, לעזור".
לקראת פסח קיבלתם יותר פניות?
“בטח, אנחנו ממש בטירוף פה. אבל חשוב לציין שגם קיבלנו לנקות בתים של משפחות חטופים שאין להן זמן או אפשרות להתעסק בניקיונות, אז ניקינו 29 בתים כאלה, ובנוסף, בתים של מילואימניקים. אנחנו עסוקים מסביב לשעון”.
בימים אלה יוצאת לביא בקמפיין מימון המונים בפלטפורמת Giveback כדי לגייס מימון להמשך הפרויקט בצפון. “יש לנו עוד המון עבודה בצפון ואנחנו צריכים לסייע למתנדבים הרבים בהסעות מכל קצות הארץ”, היא מסבירה. “אנחנו רוצים להספיק לנקות כמה שיותר בתים עד פסח. אני לא יודעת כמה זמן יוכלו הארגונים שמסייעים לנו במימון המיזם להמשיך לסייע לנו, ולכן אנחנו מגייסים את הציבור. 60% מתושבי הצפון עוד צריכים לחזור לבתיהם אחרי פסח, וחשוב לנו שהבתים שלהם יהיו מוכנים וראויים למגורים”.
אפילו מכינים ארוחות
“בתחילת המלחמה הקמתי במושבה מגדל, שאליה התפניתי עם משפחתי, חמ”ל של מפונים למען מפונים. כשפגשתי את יעל במיזם של מכון ‘שחרית’ החלטנו לחבור יחד למיזם החשוב שלה”, אומרת רותי מוזס, תושבת קריית שמונה, מתנדבת ומנהלת מערך המתנדבים של הפרויקט באזור הצפון. מוזס חזרה לביתה לפני שלושה שבועות.
“המצב בצפון שונה מבית לבית”, היא מתארת. “יש משפחות שלא הגיעו לבתיהן כל השנה וחצי מאז פרוץ המלחמה, ויש כאלה שהגיעו לקצת. אני מלווה משפחה דתית, של שישה ילדים, שלא ביקרה כל התקופה בבית. כשהם חזרו הם נדהמו: מכרסמים אכלו להם מיטות, סלון, שולחן וכיסאות. המקרר צבר עובש והווילונות היו קרועים. לקח לנו חודשים לנקות את הבית עם המתנדבים. אני זוכרת שאֵם המשפחה הזו נכנסה הביתה, ראתה את הכל הרוס, סגרה את הדלת, ישבה בחדר המדרגות ובכתה. היא צלצלה אליי ואמרה ‘אני לא יודעת מה לעשות’. הדבר הראשון שעשינו היה לתת לה חיבוק חם ולומר לה שהיא לא לבד. לאט־לאט אנחנו מניעים את הגלגל, ואז המשפחות מצטרפות לסיוע בניקיון ובסידור הבית”.
כמה פניות אתם מקבלים לפני פסח?
“עמוס אצלנו מאוד. היום קיבלתי קבוצת נערים מהגולן שהגיעו בתחבורה ציבורית כדי לעזור בניקיון, ושיבצתי אותם לסייע למשפחות. מחר אני מקבלת קבוצת הייטקיסטים שמגיעה לעזור לבתים של אנשים עריריים, סיעודיים וחולים. חשוב להבין שבמצב רגיל הרבה משפחות מפחדות להכניס לבתים שלהן אנשים זרים שינקו, ויש גם משפחות שמתביישות. לכן אני מנהלת שיחות טלפון עם המשפחות, מרגיעה אותן ונותנת להן להבין שהן לא שקופות, אלא שיש פה רוח גבית של גוף שרוצה לעזור להן. המתנדבים שלנו מדברים עם בני המשפחות בבתים שהם מנקים, ויש אפילו שמכינים למשפחות ארוחות. זה לא רק סיוע פיזי, אלא גם סיוע נפשי”.
“נחשפתי למיזם כשראיתי ריאיון של יעל לביא בטלוויזיה, התקשרתי אליה והתגייסתי למשימה”, מספרת מירב עוזיאל, תושבת פרדס חנה, שמתנדבת בפרויקט מראשיתו. “ניקיתי עד כה בערך 200־250 בתים. מה שאנחנו עושים זה להגיע לבית, לאוורר אותו, לנקות, לפתוח את המקררים ולנקות אותם מרימות, ולתת למפונים את התחושה שמישהו חושב עליהם, שלמישהו אכפת. אני מרגישה שיש בזה שליחות וסיפוק, לעשות טוב לאנשים. אני יוצאת למשימה מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. זה מעייף ומתיש, אבל נותן תחושה כל כך טובה”.
עוזיאל מציינת שעם כל המאמץ והרצון הטוב, יש בתים שאי אפשר להחזירם למצב הקודם. “חלקם במצב חמור. יש מקרים שבהם עכברים חדרו למנוע של המקרר או אכלו את הכבל החשמלי. כמה שלא תנקה שם, זה לא יועיל”, היא מודה.
גם עוזיאל מצביעה על אחוות המתנדבים הבולטת במיזם: “אני חושבת שבפעילות הזאת באה לידי ביטוי הגדולה של העם שלנו. יש כאן אנשים מכל מקום אפשרי, ואף אחד לא מתעניין מה הדעות של מי שמסייע לו בניקיון, אלא כולם כאן גוף אחד, עם אחד. יש קשת רחבה של מתנדבים – נערים, צעירים, בוגרים, פנסיונרים – כולם כאן כדי לתת יד. אתה רואה גם שהאנשים שאתה מנקה את הבתים שלהם מודים לך, וזה נותן תחושה מרוממת לב”.
