העיתונאי רזי ברקאי, שרק לפני כחודשיים הבליח לריאיון אצל נוה דרומי ב-I24, ועורר סערה כמו שרק גברים בני דורו יכולים לעורר - הגיע אתמול (חמישי) ל"פגישה" עם רוני קובן. אחרי קו הריאיון הביזארי שהובילה דרומי, סיקרן אותי לראות מה קובן יעשה, ובעיקר - האם הוא יעשה בית ספר לנוה דרומי ויוציא מברקאי צדדים לא צפויים.
הריאיון נפתח כמו מטריושקה של קטעי ארכיון: רוני קובן מציג לרזי ברקאי (איך לא) את הריאיון שהעניק לא מזמן לנוה דרומי בערוץ I24. ריאיון שכולל בתוכו גם קטע ארכיון מתוך דברים שאמר ברקאי בפאנל ב"חדר מלחמה" בערוץ רשת.
קצת רקע, למי שכבר שכח: במהלך הריאיון אצל דרומי, היא ביקשה ממנו התייחסות לדברים שאמר לאחר חיסולו של איסמעיל הנייה, כאשר הביע מחאה על הרג בניו ונכדיו. כאשר שאלה אותו "אפשר במלחמה הזו בכלל להרוג סתם? הם לא בני מוות?" הטיח בה בתשובה: "זו שאלה מטומטמת".
באופן מפתיע ולא אופייני לו, רוני קובן הולך על פרקטיקה דומה לזו שנקטה דרומי, ומתמקד בצורה – ולא בתוכן. הוא מוטרד מאוד מזה שברקאי מגדיר גבולות לשיח, וברקאי מצידו מעיר "עצם זה שהוויכוח בעקבות מה שהקרנת פה, היה סביב השאלה האם השאלה הייתה מטומטמת". שזו דרך הרבה יותר מנומסת לאותת לקובן: גם השאלה הזו מטומטמת.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ברקאי מעיר גם שעצם הדיון בעד ונגד הרג חפים מפשע מנרמל את התופעה, וקובן מצטדק "אני רק שואל שאלות". זוהי היתממות שמאוד נהוגה בקרב חוגים קונספירטיביים, "רק לשאול שאלות" שהן למעשה הצהרות מופרכות שנלווים אליהן סימני שאלה.
היתרון הגדול של קובן, כמראיין, הוא שהוא תמיד מחפש את הגשר אל המרואיין שלו, גם אם הוא לא מסכים איתו. הוא תמיד ינסה למצוא הסכמה או לרכך. היתרון הזה הופך לחיסרון מהותי כשהוא שואל על פוליטיקה – שלא משנה איזה צורה משטרית היא תתפוס – תמיד תהיה מבוססת על מאבקי כוח, על מה שמפלג בין קבוצות.
והניסיון למצוא אמצע מביא את קובן לשאלות שמטרתן להביא את ברקאי לאיזה איזור מרכז קונצנזואלי. ההזויה מבין השאלות עוסקת ברגשותיו כלפי מי שהיה תלמיד שלו בגל"צ – עמית סגל (גם כאן משחזר קובן את הקו הברנז'אי של דרומי שהשתוקקה להוציא מברקאי רשימת שמות של אנשים ששרופים מבחינתו).
"אין לך אמפתיה לסגל?", הוא שואל, "על הכאב על ההתנתקות?". זו הייתה שאלה לגיטימית, אלמלא אמר ברקאי בעצמו שלאחר ששחרר את סגל מסיקור ההתנתקות – הוא חיבק את סגל הצעיר. קובן מנסה שוב: אמפתיה לבדידות האידיאולוגית שלו בתקשורת השמאלנית, אמפתיה לרגשותיו כלפי הסכמי אוסלו, או לפחות – אמפתיה כלפי הילד שהיה כשאביו ישב במאסר?
אולי מפאת כבודו של סגל, שברקאי מעיד כי אהב עד ממש לאחרונה, הוא לא מעיר על הסעיף על מאסר אביו "השאלה הזו מטומטמת". אביו של עמית סגל, כזכור, הוא חגי סגל, שהורשע בחברות בארגון הטרור "המחתרת היהודית". עצם השאלה על אמפתיה כלפיו, כשהיא ניצבת מול השאלה ראשונה – האם בנים של מחבלים הם בני מוות או לא, מוכיחה את הנקודה של ברקאי מתחילת הריאיון – על נרמול הלא-נורמלי.
הרדיפה אחרי הסנסציוני ניכרת במיוחד בריאיון הזה, כאשר ברקאי נשאל על השסע העדתי – נושא שבו התבטא כבר בעבר, וקובן ידע בדיוק איזו תשובה הוא יקבל. הוא גם ידע שזה הקטע שיעורר הכי הרבה גלים ברשת לקראת השידור. אז למקרה שהייתם צריכים לסגור את הפינה הזו: רזי ברקאי חושב שכל השיח הזה על "אכלו לי שתו לי" ארכאי ומיותר.
ואחרי שהביא את החלק של הפרומו, קובן חוזר לשיטת העבודה הרגילה שלו ותוקף מהזווית האישית. החלק הזה של התוכנית הרבה יותר מוצלח. הצהרתו של ברקאי ש"המדינה ברחה לו ונמאס לו לרדוף אחריה" זוכה לזווית אישית יותר. במקום להמשיך בקו של לגרום לברקאי להבין שהוא נשמע אליטיסט ומתנשא (מישהו אי פעם קיבל את הרושם שברקאי לא מודע לכך?), הוא שואל אותו מה הוא יגיד לנכדיו אם ישאלו על העתיד שצפוי להם במדינת ישראל.
ברקאי, כך נראה, מקבל את גורלו. אבל כשהוא חושב על הנכדים שלו, הוא מתפרק. בדמעות ובגרון חנוק הוא מבהיר שלא רק שאין לו דרכון זר, אלא שעזיבה מעולם לא הייתה אופציה: איך אפשר בכלל בלי העברית? אבל אז הוא חושף נקודה כואבת – חוסר הביטחון שלו שנכדיו ישארו בארץ, ולא יעזבו וינהלו חיים שלמים במקום זר ובשפה זרה.
באופן אירוני, ברגע שזנח קובן את האובססיה לגשר בין ברקאי לעם ישראל, ברקאי סיפק את הרגע הכי חשוף – וגם קל לעיכול. אם בתחילת הריאיון הוא אומר, בצדק מסוים, שהאחדות שלו עם טלי גוטליב ואיתמר בן גביר מסתכמת בזה שחמאס רוצה לרצוח את שלושתם בלי הבדלי אידיאולוגיה, בנקודה הזו ברקאי הכי קרוב ללב הקונצנזוס הישראלי.
טוב יעשה רוני קובן אם יפסיק לרדוף אחרי הכותרות הצהובות והסערות בשקל (בשביל זה יש לנו את נוה דרומי ואינספור מראיינים רדודים אחרים), ויחזור להתמקד במה שהוא עושה הכי טוב – ליצור קשר אנושי וכן שמאפשר למרואיין להציג את עצמו כמו שלא הציג לציבור מעולם.
