פסיכולוגית שוודית החיה לבדה בסן דייגו, ארצות הברית, חוזרת לביקור בעיירת ילדותה בשוודיה בעקבות מות אמה המאמצת. הפסיכולוגית, שבילדותה נחטפה והצליחה להימלט, מתמחה בפרופיילינג של חוטפי ילדים, וראו איזה פלא, בדיוק בזמן שהיא שוהה בעיירה נרצחת חברתה הטובה וילדתה נחטפת.
הפסיכולוגית, לילה שמה, אישה שמזכירה במראה מזיגה בין יופי נדיר לרוח רפאים וסובלת כל השנים מסיוטים המחיים אצלה זיכרונות קשים מתקופת החטיפה, מצטרפת לחקירת היעלמות הילדה ומגלה שמדובר בחוטף ילדות סדרתי.
“כיפת הזכוכית" היא סדרה קודרת ולא רק בשל קורבנותיו המועדפים של הפושע. השלג יורד ללא הפסקה על בתי העיירה הנידחת ועל היערות שבהם מפוזרים בתים בדלילות. השמיים מעוננים תמידית, ואין שמש בשמיים אפילו לשנייה אחת. כאילו בהמשך ובהתאמה למזג האוויר גם פני האנשים מעוננים. את מספר החיוכים בסדרה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. גם האלגנטיות שבלבוש הדמויות אינה מתרוממת הרבה מעבר לדובון צבאי.
ככה, בשקט, תחת שכבת האפרוריות הקפואה הזאת, מתנהלת “כיפת הזכוכית" בעצלתיים, השמחות לא שמחות מדי, הדרמות לא דרמטיות מדי, גבר שאשתו נרצחה ובתו נחטפה מזיל דמעה אחת בודדת ואחר כך, כשצערו גובר עליו, הולך בפנים קפואים לחדר השני. ולמרות כל אלה "כיפת הזכוכית" עשויה בכלל לא רע בדרכה, לא מעוררת אי־נוחות בנפשו של הצופה, ושווה את הצפייה. רק להתלבש טוב־טוב לפני כן.
