אומר זאת כך: לא ברור איך אמנון אברמוביץ' טרם התייאש. הוא פרשן מעניין, מעולה, שייך לז'אנר הולך ונעלם של עיתונאי שמאל מהאתמול - כאלה שצמחו בתקופה של ערוץ אחד, בלי רשתות חברתיות, כשמנהיגי המדינה עוד התקשרו כדי להבין מה כותב הטור חושב. היום זה כבר לא כך. לכן דבריו פחות חדשות ויותר פרשנות. פחות ידיעות, יותר התרשמויות והשערות. ואת ההדלפות החמות באמת - תמצאו בכלל בערוץ אחר.
למרות הפלפולים המשעשעים ונטייתו לסיים את דבריו עם פאנץ' ירחמיאלי, התחזיות שלו לרוב קודרות. פסימיות. הכל אצלו רע. הציניות נהדרת, אך מרירה. עגמומית. לרבים זה לא עובר חלק.
וברוח התקופה - יש רק נושא אחד שמעסיק אותו: נתניהו. תמיד. בכל אירוע - אם טראמפ נבחר, אם תקציב עבר, אם השרב נשבר - אמנון כבר בבית, רוקח מקאמה שתסביר איך גם הפעם ביבי אשם בכל הדרמה.
הופעותיו הן ייחודיות וחדות. קשה להתעלם מהנוכחות שלו. קבוע ב"אולפן שישי" ומגיח לתוכנית של עודד בן עמי. בהערת אגב, מעניין שהטלוויזיה מקבלת בברכה גבר בן 73, בעוד נשים בגיל הזה לרוב כבר לא יוזמנו לאולפן.
היו לו חשיפות מרשימות - העדויות של יגאל עמיר ושם הקוד "שמפניה", פרשת משה קצב ועוד. אבל תמיד היה פוליטי, ותמיד ניסה לשכנע שהוא צודק - והציבור טועה. בריאיון ל"הארץ" אמר שהכי חשוב זה לדבר על הכיבוש ו"לשכנע את הציבור במה שחשוב". שיא מבצע ההשפעה שלו הגיע בהתנתקות, כשקבע שיש "לשמור על שרון כמו על אתרוג" - ובכך קבע חידוש מרענן ומהמם כאחד העיתונאי שהפך מכלב שמירה על הדמוקרטיה לפודל סגידה. אז זו הייתה הפתעה לרעה. היום? הוא בעיקר מבקר עיתונאים אחרים עם אותה התנהלות, רק לגבי ראש ממשלה אחר.
ואי אפשר שלא לחבב אותו, אולי אפילו לאהוב. פטריוט ישראלי אמיתי. גיבור מלחמת יום הכיפורים. נהג טנק שנפצע, נכווה קשות - והמשיך בנסיעה כדי להציל חברים. קיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל. ובכל זאת, אפשר לשאול: במה אנחנו נשכרים מהנוכחות שלו כיום? את מי הוא מנסה לשכנע? כמה פעמים אפשר לומר את אותה דעה, מאותה זווית, עם אותה קריצה? מה מניע אותו ואיך הוא עצמו לא משתעמם?
מאז תחילת המלחמה, המופע השבועי ב"אולפן שישי" - הוא, גיא פלג ונציג הימין התורן - הפך לידוע וצפוי מראש. פלג נראה אובד עצות ומאבד עשתונות, בעוד אברמוביץ' מצחצח חרבות. יחד הם תוקפים את נציג הימין ופוצחים בטקס המוכר והבלתי נסבל: ביבי מסוכן, ביבי גרוע, ביבי לא רוצה את החטופים, ביבי מפיץ שקרים. ביבי, ביבי, ביבי. כמו חור בראש. האחד מתחיל, השני ממשיך. האחד תוקף, השני מאגף - תמיד מאותה זווית אנטגוניסטית. אם יש להם השפעה, היא הפוכה. לפי הסקרים, נתניהו עדיין הפוליטיקאי הפופולרי ביותר, והליכוד - המפלגה הגדולה מבין המפלגות הקיימות.
אם הייתי אברמוביץ', הייתי לפחות מתייאש. אולי זה כבר קורה. לפני חודש הביע צליל של אכזבה ואיבוד תקווה מהמדינה ואמר: "אני לא כל כך גאה להיות ישראלי".
אברמוביץ' הוא הדארלינג של התקשורת. כולם מכבדים אותו. אבל הוא לא חי את השלטון הנוכחי, לא מקורב, לא מעורבב. לכן, אולי לדאבונו, הסקופים החמים באמת משודרים בדרך כלל בערוץ אחר.
לעומת זאת, ליעקב ברדוגו אוהבים לבוז. הוא מוקצה מחמת מיאוס, מופיע תדיר ב"מצעד הטרלול". אבל הוא מקורב לראש הממשלה ומביא תובנות ומהלכים מדויקים מתוך החדרים הסגורים. מדי שבוע, באופן די קבוע, הוא מצטלם לתוכנית הבוקר מחצר ביתו, כשעצי פיקוס או שיח קיסוס ירוק מאחוריו.
בפינה הזאת הוא כבר הודיע פעמיים על פיטורים עתידיים של שני אישים בכירים: דובר צה"ל דניאל הגרי וראש השב"כ רונן בר. הוא מעודכן במהלכי המלחמה ויודע מה נעשה בממשלה, מי עומד להצטרף ולאן פנינו מועדות. אפשר לא לאהוב, מותר לא להעריך, אבל בינתיים הוא שמקבל את התדריכים.
