הרגע לו כולנו ציפינו – מפגש הזוגות של חתונמי, הגיע לסיומו אמש. התכוננו, הכנו פופקורן וישבנו בסלון נרגשים לקראת ערב דרמטי על מסך הטלוויזיה שלנו, ובת'כלס קיבלנו בוקר עייף של הנגאובר מהדרמה של הלילה הקודם. אז יאללה, שנסכם?
מקרה הצדקה
במסגרת ריטריט הזוגות נחשף מהר מאוד מי הזוג החלש - ליעד ולימור כמובן (באמת היה צריך שנגיד את זה בקול?). תקרית השירותים המפורסמת, במהלכה לימור פירטה בפני מאי כמה רע לה בעוד בן זוגה יושב בפתח הדלת, חשפה את חולשתם גם בפני מי שזה איכשהו חמק מעייניו.
ומהרגע שזה יצא, הם הפכו למקרה הצדקה של המפגש. כולם הסתכלו עליהם במבטים מרחמים, התעניינו, ורצו לקבל קצת מהג'וס שיגרום למערכת היחסים שלהם לזרוח. אלא שהשניים קמו לבוקר חדש ואימצו את מוטיב ההכחשה.
בין שחייה לשחייה הם אף חלקו סיפורי ילדות משותפים, וניהלו (די בטוחה שלראשונה) שיחה נורמלית – בה מישהו מדבר והשנייה מקשיבה ולהפך!. מתחת לבוקר המשעמם והרגיל, ברור שהדברים שנאמרו אתמול לא התנדפו, וליעד אף משתף את בן באכזבה שלו מהסיטואציה.
לא נותר הרבה מה לומר על לימור וליעד, הם פוסעים על חבל דק מירח הדבש ומנסים להיאחז בקצותיו לאורך כל התוכנית, ככה שגם שנעים ונחמד – פשוט נעים ונחמד בתור שני אנשים, בקשר לזוגיות? אנחנו לא אופטימיים.
אהבה ממבט ראשון
מתן ומעיין (הזוג החדש והיציב ביותר לאורך כל העונה) מצאו אחד את השנייה בדיוק בנקודה שמחברת ביניהם – עניין המשיכה. בן סיפר למעיין לא פעם שהיא לא ה"טייפקאסט שלו", בעוד מתן קיבל דחייה מגיא עוד לפני שהכירו.
בשני המקרים, בני הזוג שלהם בנו תבנית מסוימת אליה הם נמשכים והם מתקשים לזוז ממנה ימינה או שמאלה (למרות הצגת ה"לאבי דאבי"), בעוד מעיין ומתן נאבקים בהערכה העצמית שלהם, שלא בצדק כמובן.
ואם כבר בני הזוג, אז בן לדוגמה פתח את הפרק במונולוג הקבוע והחרוש שאנחנו כבר זוכרים בעל פה – "איזה מפחיד זה לפגוע". אבל הפעם מזווית קצת שונה "איזה מפחיד זה לפגוע, אבל איך התגברנו על זה ("רק בתנאי שאני זה שפוגע, כי מעיין לא יכולה לפגוע בי")".
פייר, הסרטים של בן התחילו לעייף. אי אפשר לבלות את כל זמן המסך בתהיות מה יקרה שהמצלמות לא יהיו פה, כמה החיבור אמיתי או כמה הקשר ישרוד ביום שאחרי. המלצת המערכת: או שתשחרר ותהנה מכל הטוב שקיבלת (וקיבלת), או שתשחרר אותה ואותנו.
הפתעת המפגש
נגיד והיינו מכינים לפני המפגש רשימת זוגות, ומדרגים אותם לפי מי יבלטו בעייננו יותר או פחות, עידית ורפאל היו אמורים לגרד את המקומות האחרונים. שלא תבינו לא נכון, אפשר להגיד הרבה דברים על הקשר הטכני, הפרווה, ונטול הדרמות של השניים – אבל לפעמים גם גלידה פרווה יכולה להיות טעימה.
השניים הפכו במהלך השיחות עם הזוגות האחרים לחברה הטובה שמייעצת על מערכות יחסים אפילו שמעולם לא הייתה בכזאת, ודווקא רפאל (שאם נאמר את האמת הצטייר עד כה רובוטי) הפתיע ביכולת ההתבוננות שלו על הזוגות, כמו גם על עצמו.
מול המצלמה הוא מודה שהוא לא מחמיא מספיק לעידית, והוא צריך לעשות את זה יותר ואנחנו בעד יותר (יותר מחמאות, יותר רגש, יותר מגע – יותר משהו, פליז).
כאן זה נופל
מאי ומשה פותחים את הבוקר השני עם מועקה הדדית. "היא הרגישה שלא הייתי מספיק קרוב אליה", חושף משה בפני המצלמות, ואנחנו רק שאלה – באמת, מאי? (הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו מישהו?).
יעל תיארה את זה יפה כשאמרה שמאי בסיטואציות חברתיות היא כמו "נייר פרגמנט", מתאימה את עצמה לבן אדם שעומד מולה, ובמהלך המפגש הזה מאי בחרה לברוח להרבה מאוד מקומות, במקום להתעסק בבן הזוג שלה. בהתאם לכך, ככה הם נראו בעיניהם של הזוגות האחרים, כמו שהגדיל רפאל לומר, פשוט לא כזוג.
"את רוצה גם ביטחון, גם שארגיש שאת עוברת משהו, גם שאתן לך זמן וגם שאהיה שם", אומר משה בשיחה ביניהם, ומוסיף: "אני לא הולך לשום מקום, אני איתך". ואלו מסוג הדברים שמאי רצתה וצריכה לשמוע כדי להשקיט את חוסר הביטחון שלה שגורם לקרע שמתעצם במערכת היחסים שלהם.
מעל פני השטח, או בצורה שרצו למכור לנו את זה, יש לשניים לכאורה את כל המכנים המשותפים על מנת לגרום לזה לעבוד. אבל בסופו של דבר, משה מאוד רוצה "עידית ורפאל" – רגוע, זורם, נטול דרמות ואמוציות. בעוד מאי מפנטזת על קצת "קטיה וליאור" – מהיר, מואץ, מוציא מאיזון ולקוח מקומדיה רומנטית. וכאן בדיוק חברים, הקשר שלהם נופל.