"אני מתרסקת. אני קמה. יש לי פסיכולוג שמלווה אותי. לפעמים זה קשה לי נורא", מתארת צופית גרנט (55) את הקשר הרגשי העמוק שהיא מפתחת עם גיבורי הסדרה הדוקומנטרית שלה, "אבודים", שחזרה בשבוע שעבר לעונה עשירית (רשת 13, ימי ראשון ושני, 21:15), איתם היא יוצאת למסע חיפוש בעקבות שארי בשרם, שהקשר איתם נותק במשעולי הזמן האבוד.
"נפשית, אני שומרת על עצמי רק בדרך הזאת", היא אומרת. "אני לא אדם של גבולות. האמנות שלי משוללת גבולות. אני מאמינה בסימביוזה. הבית שלי פתוח. הלב שלי פתוח. הכיס שלי פתוח. המעורבות שלי טוטאלית. הכל עובר דרכי. ביום שהלב שלי יפסיק להתרגש מכל סיפור שנכנס, כשאפסיק לצרוח את נשמתי בכל מפגש, לא אמשיך לעשות את זה. אני לא מאמינה שזה יגיע, כי אני רק הולכת ומתרגשת. לא משנה כמה קליפות של רוע וחרא אתה פוגש בדרך".
"בסוף הדרך, במצווה הזאת שאנחנו עושים, ובחיבור של הפאזל האנושי שמביא אנשים לשורשים שלהם, יש כל כך הרבה כוח רוחני, שלא אני זו שצריכה עזרה. זה הפך אותי לאדם שיכול לעזור יותר מאשר לאדם שצריך עזרה. בתעשיית הבידור הישראלית, כשערוצים נפתחים ונסגרים חדשות לבקרים, העובדה ש'אבודים' הגיעה לעונה עשירית, היא אירוע יוצא דופן. כשמדובר בפורמט תיעודי, נטול הדחות דרמטיות, בתים מרושתי מצלמות וקונפטי, מדובר כמעט בנס טלוויזיוני".
מה קורה בעונה הקרובה של "אבודים"?
"נסענו לחפש ילדה שנחטפה מהגן, ונזרקה דרך החלון על ידי שני בריונים, לפני קצת יותר מ־30 שנה. מאז היא נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. הסיפור הגיע אלינו לפני עשר שנים, דרך פנייה מאחיו של האבא שבתו נחטפה, אבל משהו שם התערער ולא הצלחנו להתקדם עם זה. לפני ארבע שנים הם שוב פנו אלינו; ולפני שנתיים הם פנו עוד פעם. אז החלטנו לצלול לתוך הסיפור הזה, הארדקור, עד הסוף".
"חצינו יבשות בלי לדעת לאן הולכים, הכל למען אותה מטרה: לחבר מחדש את הילדה עם אבא שלה. אנחנו מפעילים את כל מה שעושים החוקרים הכי מקצוענים בעולם: אינטרפול, חוקרים ביפן, חוקרים בישראל. אבל לא חוקרים עושים את זה, אלא אנחנו. זה סיפור נורא מורכב, שאנחנו עצמנו הלכנו בו לאיבוד. אני לא יכולה להסביר כמה זה היה מסובך. כמה זה היה אלים. כמה זה היה משולל היגיון. גם אבי הילדה, יצחק צרפתי, הוא אדם מורכב. כשבתו נחטפה ממנו לפני 30 שנה הוא נכנס לדיכאון מאוד קשה, ועבר טלטלות נפשיות בלתי נסבלות".
די נדיר שתוכנית בישראל מגיעה לעונה עשירית. יש לך הסבר לזה?
"האיכות. אנחנו קודם כל מקבלים מ'רשת' גיבוי ואורך נשימה. אנחנו פשוט נותנים בראש. נותנים עבודה מטורפת ולא מורידים את הרמה. אנחנו הולכים עוד יותר חזק ועוד יותר אגרסיבי: ברמת העריכה, ברמת המוזיקה, ברמת הדרך שלנו לספר את הסיפור, ובעיקר ברמת החקירה. אנחנו כבר לא מביאים רק את המתח של הסיפור, אלא מטפלים בדמויות, נכנסים פסיכולוגית לעומק של הסיפור".
איך את מסבירה את ההצלחה שלכם במקום שבו המשטרה והאינטרפול נכשלים?
"אנחנו עקשנים. אנחנו יורדים לעומק, נכנסים לפרטים, לא מוותרים".
מה עושים כשלא מצליחים לעלות על עקבות האבודים?
"קשה. קשה. אבל העולם הוא לא גן של שושנים. אין ביטוח לכלום".
הבן שלך, דניאל גרנט (25), הולך בעקבותייך וכבר כיכב בכמה סדרות ("יומני החופש הגדול", "לצבי יש בעיה", "פול גז", "האחיות המוצלחות שלי", "דאנסטורי", "גיבור אמיתי").
"הוא מתחיל ללמוד עכשיו משחק. אני נהנית מכל דבר שהוא עושה. הוא ילד מדהים ומוכשר ברמות מטורפות".
אמנים רבים לא רוצים שהילדים שלהם ייכנסו לתעשייה הבעייתית הזאת.
"אני רוצה שהוא ייכנס לכל מה שעושה לו טוב. גם הוא, וגם בתי רומי, שתיכנס לתעשייה ותהיה אחת הדוקומנטריסטיות הגדולות בעולם. לא בארץ".
דניאל סיפר לי שהחלום שלו זה להחזיר למסך את "מילקשייק", התוכנית המיתולוגית שלך מהניינטיז, ולהנחות אותה איתך. מאמינה שדבר כזה יכול לקרות?
"הלוואי. אמן. נא לתת לזה במה".