"כל משפחה היא עולם ומלואו, וניסיתי לבטא זאת בצילום", אומרת הצלמת הוותיקה יעל רוזן שמציגה בתערוכה חדשה צילומים שצילמה של משפחות השמנה והסולתה של שנות ה־70 בישראל, בהן משפחת הנשיא לשעבר חיים הרצוג ז"ל, משפחתו של הרמטכ"ל העשירי מוטה גור ז"ל, משפחתו של הסופר, המחזאי והבמאי אפרים קישון ז"ל, ומשפחתה של שחקנית התיאטרון חנה רובינא ז"ל.
רוזן, 75, נחשבת לאחת מחלוצות הצילום המגזיני בישראל. תמונותיה בתערוכה "כל המשפחות המאושרות", שתיפתח מחר במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב, צולמו בשנות ה־70 במסגרת כתבות לעיתון "מעריב" ולמגזין "את". לצדה בתערוכה יציגו גם הצייר דוד ניפו, הפוסע בעקבות מסורת ציורי הדיוקן האירופית; והצלמת אלה ברק, שצילמה בשנים האחרונות צילומים משפחתיים של משפחות ישראליות בסטודיו בדרום תל אביב.
איך הייתה התחושה להיכנס לבתיהם של כל המי ומי?
"העובדה שהבן אדם מפורסם לא עשתה לי 'וואו'. זה כמובן היה מאוד מרגש ומסקרן, אבל בסופו של דבר, כשכבר באתי לצלם, זה היה טבעי, מעניין. מה שעניין אותי זה לא הפרסום שלהם, אלא העשייה שלהם, התרומה שלהם, האישיות שלהם. ניסיתי להוציא מהאנשים ומהסיטואציה את המיטב והמעניין שבהם. היום יש נטייה לדבר המון על צילומים, להסביר אותם. אני לא מרגישה את הצורך הזה. מי שיסתכל על התמונה, יתרשם ממנה. שהתמונה תספר לו את הסיפור ולא אני".
בצילומים של רוזן, כל משפחה מיוצגת באמצעות החלל, הקבוצה ופרטיה. "הרגשתי צורך לתת ביטוי לסביבה שהם גרים בה, יוצרים בה, עובדים בה", היא אומרת.
כמה הצילומים היו מבוימים?
"הצילומים היו מבוימים רק מבחינת הקומפוזיציה של הישיבה. לא אמרתי להם מה ללבוש, וניסיתי לצלם על רקע הבית כדי שיהיה מעניין. הושבתי אותם בהתאם למה שהבית אפשר. בדרך כלל, כולם שיתפו פעולה".
עניין אותך לעקוב אחר חייהן של המשפחות שצילמת?
"לא עקבתי בכוונה אחרי מה שקרה להן, אבל זה מרגש אותי להסתכל על התמונות האלה. זה לראות את האנשים האלה בפרספקטיבה של זמן. למשל ראי את יצחק (בוז'י) הרצוג. יש גם הרבה אנשים שכבר אינם בחיים, ואילו בצילומים הם חיים לנצח".
מוטיב חוזר
"צילומים של משפחות הם מסקרנים, תמיד מנסים לחשוב אילו חיים יש למשפחות האלה, מה היחסים בתוכן", אומרת מוניקה לביא, מנכ"לית המוזיאון ואוצרת התערוכה.
מה ניתן ללמוד מהצילומים האלה?
"אם מסתכלים למשל על הצילום של משפחתו של מוטה גור, רואים שהמשפחה חמה. כולם יושבים יחד על אותה ספה, נוגעים אחד בשני, צוחקים, נראים מאוד נינוחים, בבגדים לגמרי רגילים של בית. רואים את ריטה (גור – רעייתו – א"ש) בסנדלי אצבע, הרמטכ"ל מופיע במכנסיים קצרים, הילדים יחפים - הרגשה מאוד לא פורמלית. את מסתכלת ואומרת: 'זאת משפחה שמחה', בלי יותר מדי פרשנויות. אם מסתכלים על הצילום של משפחתו של הנשיא הרצוג, את רואה שכל אחד בנפרד. יש את המקום של האמא, את המקום של האבא, ובאמצע יושבים הילדים. הכל מסודר ומאורגן, ממש תנוחות גוף מאורגנות. חיים הרצוג מסתכל למצלמה, האמא על הילדים. אורה הרצוג (רעייתו – א"ש) יושבת ליד פסנתר. ברקע יש ספרים, אמנות, תרבות. היה להם חשוב איך נתפוס אותם מבחינה תרבותית. נחמד לראות שגם בתמונה הרשמית הזאת, הילד - בוז'י הרצוג - מופיע בנעלי בית. הכניסו משהו לא פורמלי לצילום".
מה אפשר ללמוד מהצילום של משפחת קישון?
"גם שם האמא ליד הפסנתר, אבל לא מנגנת. גם שם אמא ואבא בצדדים והילדים באמצע, וגם במקרה הזה יש יצירות אמנות. ניכר שחשוב להם להראות את החפצים שיש מסביב. אבל משהו נראה קצת לא נוח בצילום הזה, משהו פחות מסתדר".
צילומה של משפחת רובינא חותם את צילומיה של רוזן בתערוכה. "בצילום הזה את רואה שושלת שהיא רק נשית: חנה רובינא, בתה אילנה והנכדה. אב השושלת, אלכסנדר פן, לא בתמונה", מתארת לביא. "לעומת שאר הצילומים, יש פה צילום אנכי, וזה נותן תחושה של גדילה. מעניין לשים לב לידיים של המצולמות: חנה שמה את היד על אילנה, ואילנה מניחה את היד על הבת שלה. הן גם כולן מקושטות, כל אחת בדרכה. הבגד שלהן הוא כמו ציור, וגם במקרה הזה יש ברקע ציורים וספרים. זה מוטיב חוזר בדרך שבה אנשים רצו להציג את עצמם - כאנשי תרבות וספר".