בשנתיים האחרונות מופיע איש הרדיו, השדר, הזמר והשחקן אהרון פררה וברחבי הארץ עם המופע שיצר - "שירים וסיפורים מהחצר הירושלמית". מדובר במופע נוסטלגי בו הוא משתף את הקהל בחוויות וסיפורים מבית אבא, על נופי ילדות מירושלים ועל הקריירה הרדיופונית והבימתית של הילד שגדל בשכונת רסקו בירושלים. את הסיפורים הוא משלב בשירים בביצועו ובהם "אדיו", "חייך וחיי", "הופה היי", "אנחנו נשארים בארץ", שבחי ירושלים" ועוד.
איפה הם היום: מה עושה כיום כוכב "הופה היי", השחקן והבמאי אבי דור?
"התפקיד שלי הוא השליח": מופע המחווה של זיו רובינשטיין לאגדות המוזיקליות המקומיות
"גם מי שלא נולד בירושלים, מי שגדל בצפון או בדרום הארץ מתחבר לסיפורים שאני מספר על הבית ועל השכונה, סיפורים שנוגעים גם בהם משום שחווינו את אותה ילדות, כשלזה אני מוסיף את התבלינים הירושלמים" אומר פררה.
הסיפורים הירושלמים המתגלגלים מפיו כוללים בין היתר זיכרונות ממשחקי הילדות כמו סטנגה, מחניים וסף. חוויות החיים שאופיינו בפשטות ובפתיחות אנושית. "בילדותינו, לא רק שלא נעלו את דלתות הבית, הן היו פתוחות לרווחה, וזה מה שיצר חיבור ונגישות בין האנשים. בימינו כידוע נוספו מנעולי רב בריח, חוסן ואזעקות שסוגרים אותנו. פעם לגלגלנו על האמריקנים שעל מנת לבוא לבקרם צריך היה לתאם מראש את הביקור, והנה זה קורה גם אצלנו".
המופע "שירים וסיפורים מהחצר הירושלמית" יעלה מחר (רביעי) במסגרת "ימי זמר בחולון" בתיאטרון חולון. אחד הסיפורים הירושלמים שמביא פררה אל הבמה הוא סיפור היסטורי ומשפחתי כאחד שהתרחש החודש לפני 76 שנים. זהו סיפורה הטרגי של שיירת הדסה שעברה בשכונת שיח ג'ארח והותקפה על ידי הערבים. שיירת המשוריינים שיצאה כללה עובדי רפואה - רופאים ואחיות של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית ואנשי ההגנה.
תוצאה ההתקפה היו קטלניות: 78 מבין אנשיה נרצחו, בעוד החיילים הבריטים שהיו בסמוך התעלמו מקולות המצוקה וקריאות העזרה. יש אומרים שההתקפה על שיירת הדסה הייתה נקמה של הפלסטינים לטבח דיר יאסין שהתרחש ימים אחדים קודם לכן. בסיפור ההיסטורי שזור גם הסיפור המשפחתי של משפחת פררה.
הנהג של אחד המשוריינים בשיירה היה הסבא אהרון פררה, שהנכד אהרון פררה קרוי על שמו. "סבא שלי הצליח לצאת מהתופת של המשוריינים הבוערים. הוא שכב מעבר לגדר במקום בו הוצבה לימים האנדרטה לזכר שיירת הדסה בשיח ג'ארח, שלפתע שמע את אחד הפצועים צועק 'אהרון, אני נשרף'. הוא חזר אל חברו הפצוע, וכשחילץ והעביר אותו, סבא שלי נפצע. היות שסבי היה נהג 'המקשר' בירושלים הוא הכיר את הדרך הקצרה להר הצופים וכך כשהוא פצוע הוא זחל לכיוון בית החולים, כאן מצא את שעריו נעולים. לבסוף הכניסו אותו לבית החולים, אבל כעבור יומיים סבא שלי נפטר מפצעיו" מספר הנכד פררה.
סיפור ששמעת מאביך?
"אבי היה נער בן 13 כשאביו נרצח. בעקבות כך הוא נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה ועזב את לימודיו בבית הספר בית הכרם. חבריו לספסל הלימודים, יהורם ובני גאון מבית הכרם, לא הבינו לאן נעלם חברם אברהם פררה מנוף ילדותם". לימים, מוסיף פררה, האב אברהם סגר מעגל. "זה היה לאחר מלחמת ששת הימים. אבי שסופח ליחידת מל"ח (משק לשעת חירום), נשלח לחלץ אוטובוס שנתקע במזרח העיר. כשהגיע למקום מצא שהאוטובוס התקוע עומד בדיוק בנקודה בה אביו נרצח ב-48' באירועי שיירת הדסה".
את הסיפור המרגש הזה במופע חותם הנכד אהרון פררה עם השיר הכה ירושלמי "מעל פסגת הר הצופים". לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי בלהקה הצבאית, הופיע פררה הבן ביחד עם האב אברהם פררה, שנפטר במפתיע בשנת 1984. "בקרוב ימלאו 40 שנים למותו של אבי. הוא ממלא אותי ואני חושב עליו בכל יום, בכל דקה. סיפורי ושירי הלדינו הם חלק ממופע, גם כסוג של שליחות להשריש גם את שפת הלדינו שלא השתרשה כאן כמו האידיש", הוא אומר בהתרגשות.
כמעט תמיד בסיומו של כל מופע רבים בקהל מפרגנים לפררה על שירתו וכשהם משווים את קולו לזה של אביו, וכתמיד הוא לא מתאפק ופורץ בצחוק. "הם מחמיאים ואומרים לי 'תדע שיש לך קול כמו של אביך'. אני מבין את הרצון שלהם להחמיא לי אבל אני אדם מציאותי. הקול של אבא שלי היה חד פעמי. קול שחדר לעצמות". גם 'קהל הילדים' שגדל ובגר על "הופה היי" בו השתתף עם חבריו יגאל בשן ואבי דור, מתמגנט אל הסיפורים והשירים מהעת ההיא.
"כידוע להקות מתפרקות בגלל אגו. לשמחתי, אנחנו שהתחברנו לצורך מופע 'הופה היי' נותרנו חברים טובים. יגאל בשן פירגן לי ולאבי. נוצר בינינו חיבור מיוחד והיינו מבלים לפני ואחרי ההופעות, בצילומים לטלוויזיה ועוד. הסתדרנו בצורה מהממת. זו התקופה הכי יפה בחיים שלי".
דאגת ליגאל בשן?
"היינו בקשר וביקרנו אותו כשהיה בדיכאון. דאגתי לו כי חששתי שאדם שניסה לשים קץ לחייו פעם ופעמיים, בסוף תהיה הפעם הקטלנית בה הוא יצליח. לצערי זה התגשם. עדיין מותו הטרגי תפס אותנו לא מוכנים. חשבתי שאם זה קרה ליגאל, זה עלול לקרות לכל אחד. יגאל בשן היה אדם שאהב את החיים והיה לו הומור עצמי נפלא. חמש שנים חלפו מאז, אני שומר על קשר עם מיקה אשתו. השתתפנו במופעים לזכרו בפסטיבל עין גב ובהיכל התרבות. מיקה יודעת לשמר את השירים והזיכרון של יגאל, אני מעריך אותה על הכוח שיש לה".
השיחה עם פררה מתקיימת זמן קצר לאחר שהוא מסיים להגיש את תוכנית הרדיו היומית שלו ברשת ג'. זה כבר 28 שנים שהוא עורך ומגיש תכניות ברדיו, בתחילה ברשות השידור ומזה שבע שנים הוא עורך ומגיש בכאן, תאגיד השידור הציבורי. בין היתר הגיש לאורך השנים את התוכניות "לנשים בלבד", "אמצע הדרך", "קבלת שבת", "בחצי הלילה" ועוד.
הוא מראיין גם אמנים רבים בתוכנית הרדיו שלו, וכך היה בתחילת השבוע עת ראיין את עידן רייכל לתוכנית שתשודר ביום חמישי הקרוב. "אני מציין את העובדה הזאת בפני המאזינים, הלא במציאות של חיינו אף אחד לא יודע מה יקרה עד יום חמישי" הוא משתף. פעמיים במהלך הקריירה שלו השתתף אהרון פררה כזמר ליווי לנציגי ישראל באירוויזיון.
ב-1985 היה אחד מזמרי הליווי של ירדנה ארזי בשיר 'עוד נגיע' וכעבור שנה, בשנת 1986 ליווה את שולה חן בשירה "גיטרה". היום כשתמונת המצב האלימה לקראת אירוויזיון 2024 מגיעה ממלאמו שבשבדיה, פררה מביע דאגה לנציגת שלנו עדן גולן. "עדן היא זמרת עם יכולות ווקאליות נפלאות. השירה שלה נוגעת לי בלב".
עוד מוסיף פררה: "כשריטה או עופרה חזה השתתפו באירוויזיון, כבר היה להן ותק, בעוד עדן, בחורה צעירה שזה הצעד הראשון שלה לעולם, וואו מה שהיא צריכה לעבור. היא סופגת קללות וגידופים ונזקקת לליווי של השב"כ מחשש לחייה. צר לי עליה. אם כי אני מאמין שאסור היה לוותר על ההשתתפות של ישראל באירוויזיון. יש לזה חשיבות".
הוא נשוי לג'ודי, אדריכלית במקצועה והשניים הורים לשלושה בנים בני 18.5, 17 ו-13. "התחתנתי כשהשתחררה לי קרן הפנסיה. את הנכדות נקבל כבר בדיוק המוגן עם המטפל הפיליפיני", הוא צוחק. כבר 62 שנים שהוא ירושלמי, מתגורר עם משפחתו בשכנות ארנונה שבדרום ירושלים. "62 זה רק ספרות. אני לא מוטרד מאד מהגיל, גם כי אין מה לעשות נגדו. במיוחד כשאתה אבא לילדים צעירים זה משפיע גם על הרוח הצעירה".
תמיד ירושלמי?
"להיות ירושלמי מבחינתי זה כמו להיות ישראלי בישראל. למרות הנוסטלגיה אתה חייב להבין שדברים משתנים סביבך, כך שיש לך אפשרות לקבל אותם או לעזוב. רבים מחברי אכן עוזבים את ירושלים, ועדיין כל ראש עיר מתכחש לזה ומספר על הנהירה לירושלים ולא ממנה. כשהילדים שלי היו קטנים היינו נוסעים בשבתות מחוץ לירושלים לבלות איתם. גם היום אין כמעט היצע לבילוי בשבתות. מעט מאד מסעדות ומקומות בילוי פתוחים וזו בעיה. אבל אני כאן, כי אני ירושלמי ברוחי ובנפשי".