משכונת עוני בחיפה לבמות הגדולות בצרפת - סיפורו המדהים של מייק ברנט

הוא היה מלך. תהילת עולם, להיטיו כבשו את צרפת, מאות אלפי מעריצים - ובעיקר מעריצות - סגדו לו. חיי סופרסטאר נוצצים עם לימוזינות, נשים, עושר, כל מה שחלם עליו בילדותו. אבל כל אלה לא העניקו למייק ברנט דבר אחד: סיבה לחיות.

בדידות נוראה, התקפי זעם וחרדה, פרנויות, התמוטטויות עצבים, פסיכוזות ובעיקר דיכאון שלא טופל כראוי, ליוו את מי שנחשב לשובר הלבבות הגדול של שנות ה־70. הם והובילו אותו לשים קץ לחייו בקפיצה ממרפסת דירה בקומה השישית ברחוב ארלנז'ה 6, ברובע ה־16 בפריז, ב־25 באפריל 1975. כך הפך ברנט מאגדה חיה לגיבור טרגי.

יש מי שעדיין מנסה לפענח את הנסיבות שהובילו למותו של הזמר הישראלי המצליח בכל הזמנים: אהבה נכזבת; עומס הופעות; אמרגן שהונה אותו; חוסר יכולת להכיל את ההצלחה העצומה שנחתה עליו; ואפילו השערה שמצבו הנפשי היה חלק מתסמונת הדור השני לניצולי שואה. ייתכן שכל אלה שיחקו תפקיד. מה שבטוח הוא שהמסתורין סביב מותו רק תרם להעמקת המיתוס.

גם חצי מאה אחרי מותו, המורשת של הזמיר שהחל את דרכו בשכונת עוני בחיפה והפך במהרה לסנסציה עולמית - חיה ובועטת. עשרות מועדוני מעריצים בצרפת, בבלגיה, בקנדה ובישראל (כותב שורות אלה חבר באחד מהם) ממשיכים להיפגש, להאזין לשיריו ולהנציח את דמותו. אחיו צביקה ואחייניתו יונה ברנד פועלים ללא לאות לשימור מורשתו - בהצגות, במוזיאונים ובתוכניות טלוויזיה - ושיריו עדיין מושמעים תדיר ברדיו הצרפתי ואף זוכים לגרסאות כיסוי חדשות.

"דוד שלי הוא סמל לתור הזהב של הזמר הצרפתי", אומרת אחייניתו יונה ברנד, שנולדה שנה אחרי מותו ופועלת יחד עם אביה צביקה להנצחת זכרו. "הוא היה שגריר של אהבה ושלום. הוא איחד אנשים ששרים את שיריו ומעריכים אותו עד היום, כבר חמישה דורות. זה בזכות הקול שלו, השירים, הגורל, וגם האישיות, הזוהר והאותנטיות שלו. מייק השתמש בכישרון שלו בענווה. התשוקה שלו להצלחה נבעה מאהבה עמוקה. הוא לא שכח לרגע מאיפה בא ומה עבר על המשפחה שלנו".

"בלי טיפה של דרמה, אבל עם המון רוך, הוא החזיר לסבתי ברוניה רוזנברג - ששרדה את זוועות השואה - מעט אנושיות, גאווה וזהות שנשכחה. סבתא תמיד הייתה גאה בשני בניה - בצביקה, אבא שלי, וב'מוישה', מייק - אבל מייק החזיר לה את הכבוד העצמי. נכון, היו גם רגעים כואבים כמו תחושת חוסר צדק על מותו המוקדם, אבל הוא בעיקר העניק למשפחה רגעים מלאי אור. הוא תמיד נוכח. לפעמים אפשר ממש להרגיש אותו - דרך מנגינה, ציוץ ציפור, קרן שמש. כשאני רואה כיכר על שמו של מייק בחיפה או בפריז, אני רוצה לומר לסבא וסבתא שלי, ברוניה ופישל: תראו איזו דרך עבר מוישה הקטן שלכם. כמו שאבא אומר - מייק הכניס חן לחיים שלנו" היא מספרת.

הזדמנות על הדשא

מייק ברנט נולד בפברואר 1947 במחנה המעצר בפמגוסטה, קפריסין, בשם משה מיכאל ברנד. הוריו, ברוניה רוזנברג, ששרדה את מחנה אושוויץ, ופישל ברנד, שנמלט מהחזית הסובייטית, עלו עימו לישראל כשהיה בן תשעה חודשים. הם התיישבו בחיפה, בדירה קטנה בת שני חדרים, וחיו חיי דוחק.

אף שהיה ילד נמרץ וערני, משה הקטן לא דיבר כלל. הרופאים הסבירו שמדובר בתגובה פסיכוסומטית. "הוא ידבר כשיגיע הזמן", אמרו. בגיל 5 הגיע הרגע המיוחל, והמילה הראשונה שיצאה מפיו הייתה: "קרח". מאז - לא הפסיק לפטפט.

בבית הספר כרמלי לא נחשב לתלמיד מצטיין, אך הצטיין בשיעורי אומנות וזמרה. כשהיה בן 10, קנה לו אביו תקליט של להקת הפלאטרס - מתנת יום הולדת שהשפיעה עליו עמוקות. השיר "My Prayer" מתוך התקליט גרם לו להחליט: הוא יהיה זמר. לימים, כשהיה בשיא הצלחתו, הקליט גרסה משלו לשיר.

בגיל 12 נשלח להתחנך בקיבוץ גשר. הוא עבד שם בחקלאות ושר עם החברים מסביב למדורה. שנה אחר כך חזר לבית המשפחה, ובגיל 14 עזב את בית הספר כדי לעזור בפרנסת הבית. הוא עבד בכל עבודה שנקרתה בדרכו: מכירת קרח, סבלות, מכונאות, נמל, טכנאות מקררים - ואפילו היה שומר במוזיאון הימי בחיפה.

"פעם לקחתי עיתונאים מצרפת לבית בו גדלנו בשכונת ואדי סאליב, והם היו בהלם", סיפר אחיו צביקה ברנד בסרטו של ארז לאופר "לס מואה טמה". "לא האמינו שכוכב כמו מייק הגיע מהמקום הזה. בכל אירוע או חתונה הוא היה עולה לשיר - מגיל 7 הוא כבר היה מהמם את כולם בקול שלו. אני זוכר ערב אחד, הוא חזר מדיסקוטק והתחיל לשיר ברחוב באחת וחצי בלילה. השכנים צעקו והזמינו משטרה. למחרת, אבא שלנו הלך לשחרר אותו".

בשנת 1962, כשהיה בן 15, הקים את להקתו הראשונה - "הצעירים העליזים" - יחד עם הפסנתרן קובי ארליך, נגן הקלרינט יואל קוקל והמתופף יהודה קורנבליט. "ניגנו טוויסט, רוק'נרול ומוזיקה לריקודים", נזכר ארליך. "מייק שר בצרפתית, איטלקית, ספרדית - והקהל היה באקסטזה. הוא היה נחוש להתפרנס ממוזיקה. ב־1964 סידר לנו הופעות באילת עם שכר של 600 לירות - סכום עתק בשביל נערים מהשכונה".

בהמשך התחלף הרכב הנגנים, ויגאל סלע החליף את קורנבליט. שם הלהקה השתנה ל"The Skymasters". המופע נחלק לשניים: תחילה מוזיקה לריקודים, ובהמשך ביצע ברנט חיקויים של לואי ארמסטרונג, ג'רי לואיס ואחרים. "הופענו ב'רונדו' שבמלון דן כרמל", מוסיף ארליך. "מייק היה בחור מצוין, נשמה טובה, מוכשר כמו שד", אומר סלע. "גם כשהצליח בצרפת, היה שולח לי מכתבים ומספר על הקריירה. הוא אהב אותי מאוד, וגם אני אותו. יום אחד ביקש להשתמש בשם שלי - סלע - כשם במה. הסכמתי, והוא הפך ל'מייק סלע'. אבל זה לא המריא, אז חזר ל'ברנד'".

בגיל 15 עבר ניתוח בקיבה מה שהוביל לשחרורו משירות חובה בצה"ל. למרות זאת, ניסה להתנדב ללהקה צבאית. לאחר שדרשו ממנו לשיר בעברית והוא בחר לשיר באנגלית שירים של אלביס פרסלי - הוא לא התקבל. בשנת 1968 ראה מייק מודעה בעיתון: להקת כרמון של הכוריאוגרף יונתן כרמון מחפשת זמר לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא ניגש לאודישנים והתקבל. מי שהופיעה איתו באותה תקופה הייתה הזמרת מיכל טל.

"בשלב מסוים, אילן ואילנית, שהופיעו איתנו, חזרו לארץ בגלל התחייבויות קודמות", היא נזכרת. "יונתן נשאר בלי צמד, אז פרסם מודעה. זיקו גרציאני, המנהל המוזיקלי שלנו, ערך אודישנים בארץ. מייק איחר - הדלת כבר הייתה נעולה. אבל הוא התחנן בפני זיקו שייתן לו הזדמנות. ‘בבקשה, רק תשמע אותי', אמר לו. זיקו, שהיה איש מקסים, התרכך. כשמייק התחיל לשיר, הוא אמר לי שזה נשמע לו כמו טום ג'ונס. הוא התקבל".

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בניו יורק. "ישבנו כולנו על הדשא בין ההופעות, וכשמייק הגיע, כל הבנות הסתכלו עליו", מספרת טל. "הוא היה יפה תואר, ג'נטלמן, וכשפתח את הפה - הסתנוורנו. מהר מאוד הפכנו לזוג. היינו יחד כשנה, עד שעזבתי את הלהקה. גם אחרי שנפרדנו, מייק שלח לי מכתבים מרגשים ששמורים אצלי עד היום. היה לנו קשר מאוד מיוחד".

מהילטון לטופ של פריז

ב־1969 חזר ברנט לישראל והחל להופיע במועדון של מלון הילטון בתל אביב. הזמר החיפאי עוזי אברהם סיפר בעבר: "הייתה לי הופעה במועדון של המלון, והגיע לשמוע אותנו מנהל מועדון הלילה ‘באקארה' שבמלון הילטון בטהרן. הוא הציע לי חוזה, אבל הייתי כבול בחוזה עם הילטון. המלצתי לו על מייק. הוא שמע אותו - וסגר איתו במקום. זה שינה את חייו".

בטהרן חימם ברנט את המופע של הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן ושותפה קרלוס. השניים התרשמו עמוקות מהכישרון, עודדו אותו להגיע לצרפת, והבטיחו לו עתיד מזהיר. "הוא לא ידע אנגלית ולא צרפתית", סיפר אברהם, "אז כתבתי לו בעברית את המילים באנגלית של השיר, כדי שילמד. הוא השתמש בשיטה הזו ללמוד את השיר הראשון שלו בצרפתית - ‘לס מואה טמה'".

כשחזר לארץ, ברנט החליט להשתמש בכסף שהרוויח בהופעות בטהרן - 3,000 דולר - לנסיעה לפריז. "כשמייק סיפר לאמא שלו על התוכנית, היא אמרה לו: ‘משה, אתה בכלל רוצה להיות זמר אמריקאי, לא? מה לך ולצרפת?'", מספר ד"ר אביב אמית, חוקר מוזיקה ותרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. "ובאמת, הוא בכלל לא חשב על קריירה בצרפת. הוא טס לשם רק בגלל ההבטחה של סילבי וקרלוס". הוא עלה לטיסה ביולי 1969. "הוא לא הכיר את תרבות צרפת ואת המנהגים, ולא ידע שבחודש יולי כל הצרפתים בחופש ולא נמצאים בעיר", אומר אמית.

עשרה ימים ניסה ליצור קשר עם השניים - לשווא. הוא כבר כמעט חזר לארץ, אבל בשיחת טלפון אחרונה הצליח לתפוס את ורטאן. לפי האגדה, היא ניסתה להתנער מהבטחתה לסייע לו להשיג חוזה הופעות, והוא הזכיר לה בעדינות את הרומן הקצר ביניהם בטהרן - ואת בעלה הקנאי, הזמר ג'וני האלידיי. לא עבר זמן רב, וקרלוס יצר עבורו קשר עם המפיק ז'אן רנאר.

"בפגישה הראשונה שלנו מייק ישב ליד הפסנתר ושר את 'Summertime'", סיפר רנאר בסרט "לס מואה טמה". "נפלתי מהכיסא. לא רציתי שימשיך לשיר עוד - כבר אז הרגשתי שיש בו כל מה שצריך: ויברציות מדויקות, טון נכון, כריזמה".

רנאר שכנע אותו לשנות את שם משפחתו ל"ברנט" - שיהיה קליט יותר לצרפתים. שבוע לאחר מכן נפגשו באולפן של האמרגן ז'ראר טורנייה כדי להקליט את שיר הבכורה: "לס מואה טמה" ("תני לי לאהוב אותך"). ברנט היה חסר פרוטה. טורנייה, שהאמין בו כל כך, הסכים לארח אותו בביתו במשך כל תקופת העבודה על השיר בתמורה לעבודות ניקיון.

השלושה עבדו על השיר כחודשיים כיוון שברנט לא ידע מילה בצרפתית. הוא שכתב את מילות השיר באותיות עבריות ועבד בקפדנות על הגייה נכונה של כל הברה. הוא הקליט את השיר 265 פעמים - עד שהתוצאה הייתה מושלמת בעיני רנאר וטורנייה.

בינואר 1970 עלה ברנט לבמה בפסטיבל "מידם" - אירוע המוזיקה הבינלאומי הנחשב ביותר בצרפת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ביצע את "לס מואה טמה" מול קהל עצום, בשידור חי של האירוע בכל רשתות הטלוויזיה באירופה. הוא לא דיבר עדיין צרפתית, אז פנה לקהל באנגלית. ברנאר, מפיקו, חשש שהתרגשות הבכורה תפיל את הביצוע. בפועל, ברנט הדהים: הקהל קם על רגליו ומחא כפיים ממושכות, עד שנקרא שוב להדרן.

למחרת יצא הסינגל - והשאר היסטוריה. תוך חודשים ספורים נמכר בלמעלה ממיליון וחצי עותקים, טיפס למקום הראשון במצעדי המכירות והפזמונים הצרפתיים - והפך את מייק ברנט לתופעה. "כשמייק כתב לי שהשיר שלו במקום הראשון, חשבתי שהוא צוחק עליי", סיפר יגאל סלע. "בחיפה אף אחד לא הכיר אותו, אז איך בצרפת? אבל אז הוא שלח לי עיתון בצרפתית עם כתבה על השיר שלו שהגיע למקום הראשון, הבנתי שזה אמיתי. שיחק לו המזל".

"הוא התחיל מאפס", אומר ד"ר אמית. "הוא לא הכיר את התרבות, לא ידע את השפה. רנאר וטורנייה עבדו איתו על כל צעד. היה משהו תמים ומרגש בהצלחה הזו. באותה תקופה צרפת חיפשה זמרים שרמנטיים עם שירים רומנטיים - ולמייק היה בדיוק את מה שצריך: קול נהדר, גבוהים ונמוכים, וגם המבטא הזר, הישראלי, שיחק לטובתו".

ברנט הפך לכוכב ענק. התארח בתוכניות טלוויזיה, כיכב במגזינים, טיפח קהל מעריצים אדוק, והשקיע את רוב זמנו בלימודי צרפתית ובעבודה מוזיקלית עם רנאר. הלהיט הבא שלו, "Mais Dans La Lumière" ("אבל בתוך האור"), זכה בפרס הראשון בתחרות הזמר של רדיו RTL בלוקסמבורג - והזניק אותו עוד מדרגה למעלה.

הפחד לחזור הביתה

בדצמבר 1970 שב ברנט לישראל לסיבוב הופעות ראשון מאז ההצלחה בצרפת. אבל החזרה הזאת לא הייתה פשוטה עבורו. "היו לו חששות גדולים", סיפר אחיו צביקה. "התקשורת בארץ לא ממש קיבלה אותו. הוא פחד שהקהל לא יתחבר". ברגע האחרון, ערב לפני המופע, כמעט ביטל את השתתפותו. מי ששכנעה אותו לעלות בכל זאת הייתה יפה ירקוני, שטסה במיוחד לצרפת כדי להביא אותו ארצה. ברגע האמת - 31 בדצמבר, בהיכל התרבות בתל אביב - ברנט עלה לבמה וכבש גם את הקהל הישראלי.

באותו מופע שר גם שיר בעברית, שכתב יחד עם נחום היימן - "ערב טוב". "הלהקה שלי, להקת האריות, הופיעה איתו", מספר המוזיקאי חיים אלגרנטי. "לפני כל הופעה הוא היה בחרדה. חשש מאיך הקהל יגיב. היה חסר ביטחון. לא הבנתי את זה - הרי בצרפת הוא כוכב ענק. אמרתי לו: ‘הכל יהיה בסדר'. ובאמת - הקהל אהב אותו מאוד. היה לו חשוב להצליח כאן. מייק היה ישראלי בכל רמ"ח איבריו, והרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו גם בבית".

בפברואר 1971 היה מייק ברנט מעורב בתאונת דרכים. הוא לא נפגע, אבל מפיקו ז'אן רנאר זיהה הזדמנות תקשורתית. "למייק לא קרה כלום", מספר ד"ר אמית, "אבל רנאר סידר לו תמונה בבית חולים - עם צינורות, תחבושות וכל מה שצריך כדי ליצור רושם של פציעה קשה. זה היה מהלך פרסומי מובהק. מייק לא אהב את זה, אבל זרם - וזה עבד".

רנאר המשיך להשתמש בתעלולים יחצניים כדי לבנות את המיתוס: נערות בנות 16 הונחו לפרוץ לבמה, שומרי ראש הרחיקו אותן בהפגנתיות, והקהל נגרר לריגוש. ברנט החל להיסחף. "הוא כבר חווה את אור הזרקורים", אומר ד"ר אמית. "היו מקרים שחזר הביתה ומצא נערות במיטה שלו. הוא היה מזועזע וגירש אותן - אבל זה רק המחיש עד כמה הוא הפך לסופרסטאר".

באותה תקופה, ברנט כבר לא יכול היה להסתובב בצרפת בלי מאבטחים. הוא חי את חיי הלילה של פריז, כולל רומנים מתוקשרים, ובין השאר פגש את הזמרת המפורסמת דלידה. היא ראתה בו אח קטן והזמינה אותו להתארח בהופעתה באולם ה"אולימפיה", מקדש השאנסון הצרפתי.
"מייק התלהב וחתם איתה על חוזה", מספר ד"ר אמית, "אבל סיפר על כך לרנאר רק ביום ההופעה. רנאר הזדעזע - מבחינתו מייק לא היה מוכן לבמה כל כך יוקרתית. הוא הרגיש שמייק צריך להשתפשף עוד. הוא הרגיש שזה מהלך נמהר, והוא צדק: הביקורות על ההופעה היו פושרות. מייק, שהיה רגיל להופיע באולמות ספורט או נוער, לא היה מוכן ל'אולימפיה' - וזה הוביל לקרע בינו לבין רנאר".

רנאר עזב, ואת מקומו תפס ז'ראר טורנייה, בסיועו של שארל טאלר. ההפקה הראשונה של הצוות החדש הייתה הלהיט "Qui Saura" ("מי ידע") - גרסה צרפתית לשיר איטלקי של חוזה פליסיאנו. "השיר הזה הצליח אפילו יותר מ'לס מואה טמה'", אומר ד"ר אמית. "הוא ביסס את מעמדו של מייק באופן סופי".

עד 1973 נדמה שמייק ברנט חי את החלום: מאות הופעות בשנה, אהבת הקהל, תקשורת מחבקת ולהיטים שכבשו את צרפת. הוא גם לא שכח את הבית: אחת הפסגות האישיות מבחינתו הייתה ההופעות בפני חיילים ופצועים במלחמת יום הכיפורים. אבל מתחת לפני השטח - משהו בנפשו החל להיסדק.

דמות אב

מיכל טל נזכרת בשיחה איתו מאותה תקופה: "הוא אמר לי שהוא בחופשה, הזמין אותי לצרפת. כשהגעתי, כבר הרגשתי שמשהו בו לא רגוע. פעם אחת הלכנו יחד לבנק, ופתאום הוא התפרץ בצעקות על המנהל. שאלתי מה קרה, והוא אמר ‘שום דבר'. הוא לא חלק את הקשיים עם האנשים שהיו קרובים אליו ואולי יכלו לעזור לו או לכוון אותו. אולי הוא התבייש. אולי ההצלחה הייתה גדולה עליו".

בסוף אותה שנה חתם ברנט על חוזה עם מפיק חדש - סימון ויינטרוב, יהודי־צרפתי כריזמטי שדיבר עברית, נהג ברולס־רויס והדהים את ברנט בשפת הכסף. אבל מאחורי החזות היו חוזים אכזריים, שנחתמו בשפה שברנט לא שלט בה.

"מייק ראה בו דמות אב", סיפר אחד מאנשי ההפקה בסרט "לס מואה טמה". "אבל הוא לא הבין צרפתית כל כך טוב, וסימון החתים אותו על חוזים דרקוניים שבדיעבד היו לרעתו מבחינה כלכלית. כשמייק הבין שחתם על הסכמים שפוגעים בו, הוא מאוד התאכזב. הוא סמך על סימון ולא האמין שהוא ינצל אותו ככה. סימון התחמק מלתת למייק את הכסף שהוא הרוויח, וזה יצר אצלו מרמור רציני ותחושות קשות".

ב־1974 מצבו הנפשי של ברנט הידרדר. הוא התמוטט על הבמה, נכנס לפרנויות, לחרדות, איבד את שמחת החיים שאפיינה אותו. "לא היו לו הרבה חברים בצרפת, אז הוא היה מגיע אלינו הרבה", מספרת השחקנית והזמרת אביבה פז, שהכירה את ברנט משנות ה־60, מהתיאטרון החיפאי, ושמרה איתו על קשר גם כשהתגוררה בצרפת עם בעלה דאז שוקי לוי, כשהיו הצמד המוזיקלי שוקי ואביבה.

"הוא הרגיש אצלנו בבית", היא אומרת. "היינו ישראלים, כמוהו. היינו מבלים המון, מדברים המון, תמיד שמחנו לפגוש אותו. אחרי מלחמת יום כיפור הוא התחיל לפתח פרנויות נוראיות, היה בטוח שכולם מקנאים בו ורוצים לראות אותו נופל. הוא גם היה בטוח שהמפיק שלו והמנהלים האישיים מרמים אותו בכסף. אני זוכרת שפעם אחת הוא היה אצלנו, הסתכל מהחלון וראה מישהו ברחוב - והיה בטוח שזה מרגל שרוצה להרוג אותו. הוא נכנס לכל מיני חרדות הזויות מהסוג הזה. לפעמים, כשמכוניות היו נעצרות לידו ברחוב הוא היה בורח כי חשב שרוצים לחטוף ולענות אותו".

בנובמבר 1974, כשהיה בז'נבה, ניסה לשים קץ לחייו: קפץ מהקומה החמישית במלון דה־לה־פה. נפילתו נבלמה במרפסת הקומה השלישית. מקורביו סיפרו שזה קרה בעקבות סכסוך כספי עם ויינטרוב. ברנט שבר את רגלו ואושפז לשישה שבועות. בראיונות סיפר כי מדובר ב"רגע של טירוף", שהתחרט עליו. דברים זהים אמר גם לאמו ולאחיו, שנסעו לצרפת כדי לפגוש אותו.

"מייק לא היה מוכן להכיר בזה שהוא חייב לקחת תרופות פסיכיאטריות שיעזרו לו להתמודד עם הבעיות שלו", סיפר בסרט "לס מואה טמה" רופא מבית החולים בז'נווה. "המומחים הזהירו אותו שאם יפסיק את הטיפול התרופתי הוא נידון למוות, אבל הוא החליט לעזוב מוקדם מדי".

אחרי שחרורו מבית החולים, חבוש בגבס, הגיע ברנט לאולפן כדי להקליט את שירו האחרון - "Dis Lui" ("אמור לה"), גרסה צרפתית לשיר "Feelings" של מוריס אלברט. אביבה פז, שפגשה אותו שם, זוכרת את הרגע היטב: "הוא נכנס ואמר לי: ‘אביבה, אני הולך לעשות את זה עוד פעם. הפעם אני אצליח'. אמרתי לו: ‘תפסיק לדבר שטויות'. חשבתי שהוא צוחק. אבל כמה ימים אחרי - הוא באמת קפץ. והפעם - הצליח. אני לא חושבת שמישהו היה יכול להציל אותו מעצמו באותם ימים".

ב־25 באפריל 1975 מייק ברנט קפץ ממרפסת בקומה השישית ברחוב ארלנז'ה בפריז. הוא היה בן 28 במותו. השיר "Dis Lui" יצא זמן קצר לאחר מותו והפך לשיר הנמכר ביותר שלו. במשך חודשים ארוכים נותר בראש מצעדי הפזמונים בצרפת. גופתו של ברנט הובאה לישראל, והוא נטמן בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה. קברו הפך אתר עלייה לרגל. שנה לאחר מותו, גם מפיקו לשעבר סימון ויינטרוב התאבד - בירייה בראש.

כשפרסום הופך למלכודת

"אגדה שלמה נבנתה סביב סופו הטרגי של מייק", אומרת אחייניתו, יונה ברנד. "תיאוריות רבות סופרו, ועד היום אני תוהה מהי האמת באמת. אני לא מחפשת לשחזר הכל או לגלות את ‘האמת האמיתית'. הרי אולי לא כל אמת היא אמת. פגשתי לא מעט אנשים שטוענים שפגשו את מייק, אבל הם לא באמת הכירו את מוישה, הילד הביישן, האיש הסגור שהתקשה לבטא את עצמו, לעיתים בגלל מחסום שפה, לעיתים בגלל פערים של מנטליות. מי שהכיר את מייק באמת, ראה שהילד הקטן מלא החלומות התבגר, אבל שמר בתוכו תמיד את מוישה הקטן מחיפה. גם במערבולת המטורפת של עולם הבידור הוא לא שכח מאיפה בא".

"אני רוצה לפתוח את הדלת לאלה שמתעניינים בו לא רק ככוכב, אלא כאדם" היא מספרת. "לדעתי, הוא מעולם לא הובן כראוי. במשך שנים אמרתי לעצמי שאין טעם לחפש עוד מעבר למה שידוע לי עליו - כדי לא להיסחף למעגל כואב ובלתי אפשרי של חקירה. אמרתי לעצמי: אם יש דברים שעליי לדעת, מייק, ברוחו, ‘יידע' אותי. ואם לא - זה רצונו, וזה רצון שמיים, שעליי לכבד. מאז שנולדתי קיבלתי עדויות, סיפורים, חומרים מהמשפחה, מהתחום, מהארכיונים - גם על ימיו האחרונים. חלקם היו גסים, כואבים. למדתי לקבל אותם בטבעיות".

"הבנתי כמה זה אבסורדי להלל את גדולתו, ומצד שני, לפשט את מותו במספר שורות. מייק היה רגיש מאוד אבל גם עקשן ונחוש. וגם אם הדרך שלו נקטעה, הוא הספיק להגשים כמעט כל מה שחלם עליו. אני חושבת הרבה על איך הוא ניסה לקחת שליטה על הגורל שלו. וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שרגישות זה לא חולשה" מסבירה יונה".

לבסוף, היא אומרת: "לפעמים אדם רק רוצה לשים סוף למצב, לא בהכרח לחיים. כך אני רואה את מה שקרה בז'נבה - תאונה, רגע של סערה אחרי ריב קשה עם האמרגן שלו, סימון ויינטרוב. האנשים שהפיצו אחר כך שמועות מלוכלכות הם היו ברובם האנשים הלא נכונים סביבו. אפשר לסמוך עליהם? אני לא בטוחה. הוא היה מלך - וכמו מלכים רבים בעולם השואו ביזנס של שנות ה־60 וה־70, לא ידע איך להתמודד עם המלוכה. ההצלחה הפכה לכלוב זהב, וברגע של כאב - הוא הקריב את הדבר היקר ביותר, את חייו, כדי להשתחרר". 

ניתן להאזין להסכת על מייק ברנט, "מילים ולחן" עם דודי פטימר וד"ר אביב אמית, בדיגיטל של 103FM