חמש דקות אחרי שהסתיים הריאיון הטלפוני איתו התקשר השחקן והזמר מתי סרי ובטון רציני מאוד – בשונה מהלך הרוח הקליל של הריאיון – ביקש לפתוח את הכתבה בדברים הבאים: “פסח הוא חג החירות, ואני לא יכול לחגוג את חג החירות כש־59 מהאחים שלי נמצאים בכלא האכזרי של חמאס. אין לי חג חירות. הכי חשוב זה להחזיר אותם. עד אז, לא תהיה חירות לאף אחד מאיתנו. עד שהם חוזרים, אנחנו נישאר בעבדות".
בבוקר 7 באוקטובר 2023 עמד סרי להשיק את ספרו האחרון, “וידעת", שכולל מחשבות על פרשות השבוע, בבית הכנסת “חסד ורחמים" בירושלים, עיר הולדתו. “זה בית כנסת שאני מאוד אוהב וחשבתי שחג שמחת תורה הוא הזדמנות נהדרת להגיע לבית הכנסת ולחלק במתנה את הספרים למתפללים", הוא מספר. “תכננתי להגיע ב־8:30 בבוקר, אבל מוקדם יותר החלו האזעקות ומכאן האירועים התגלגלו בדרך בלתי נתפסת. לא האמנתי שעכשיו, כעבור שנה וחצי, נהיה עדיין במלחמה וחטופים עדיין לא יחזרו הביתה".
נאחז בחוכמה היהודית
סרי אומר שהוא השתדל להתמודד עם המצב בשנה וחצי האחרונות באמצעות היצירה והמשחק: “נכנסתי לתוך העבודה וניסיתי, לא תמיד בהצלחה, לבודד את עצמי מהמלחמה ולהיכנס לתוך היצירה. אני שומע חדשות, אי אפשר להתנתק מזה. הלב כואב".
אתה אופטימי?
“למרות שהארץ שלנו עוברת טלטלות שלא חוותה מעולם, אני בטוח שיהיה טוב. אני מאמין מאוד בעם שלנו. אני רואה את ההתגייסות של העם הזה למען החיילים ולמען החטופים וזה הכוח והחוסן האמיתי שלנו".
בניגוד לעמיתים שלך, אתה מקפיד שלא לנקוט בפומבי עמדה פוליטית כזו או אחרת.
“את דעותיי הפוליטיות אני משאיר בסלון ביתי, לא מתוך כך שאני לא רוצה להביע אותן בפומבי, אלא כי אני חושב שהדעה הפוליטית שלי לא כל כך חשובה, או משפיעה. אם הייתי חושב שדעתי יכולה לשנות משהו, הייתי מביע אותה, אבל אני לא בן אדם פוליטי. זה לא מי שאני".
העיסוק המרכזי של סרי בתקופה הזו היה עבודה על “חוכמת משלי", אלבום חדש שלו, עם הפסנתרן, המלחין והמעבד רמי הראל והנגן, המעבד והמפיק המוזיקלי עידן טולדנו. סרי אחראי על השירה וקטעי הקריאה. האלבום כולל לחנים של הראל לפרקים נבחרים מספר משלי, המיוחס לשלמה המלך.
“הרעיון לאלבום נולד אצלי, אבל בלי רמי הראל ועידן טולדנו המוכשרים והמופלאים הוא לא היה יוצא לפועל", מפרגן סרי. “הגעתי לרמי עם הרעיון לאלבום, הוא תפס את זה בשתי ידיים והיינו נפגשים, עובדים ויוצרים עוד חתיכה ועוד חתיכה. ואז עידן לקח את העיבוד, הנגינה וההפקה המוזיקלית למקום מדויק. העבודה של רמי ושל עידן הייתה ממש מלאכת מחשבת. העבודה על האלבום ארכה כארבע שנים. יש אנשים שאוהבים לאכול ‘מנה חמה’ כי זה צ’יק צ’אק. אני אוהב חמין. אני עובד לאט ובטוח".
למה בחרת להקליט אלבום שמבוסס על פרקים בספר משלי?
“קודם כל, גדלתי לאורו של ספר משלי. אמא שלי נהגה ללמד אותי, כילד קטן, פסוקים ממנו. משלי הוא ספר חוכמה שלא זכה להילה ולתהילה שספרים אחרים, למשל, שיר השירים, זוכים להן. למרות שאין לו ה’רייטינג’ של הספרים הידועים יותר הוא ספר מלא חוכמה. יש בו מלא פתגמים שרוב האנשים לא יודעים שהם מתוכו: ‘לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם’, ‘מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם’, ‘בנפול אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך’, ‘כי בתחבולות תעשה לך מלחמה’, ‘שקר החן והבל היופי’ ו’אשת חיל מי ימצא’. שיגע אותי שהספר הזה לא זוכה למספיק פרסום וחמק מתחת לרדאר, אז החלטתי ליצור את האלבום הזה בתקווה שבזכותו הספר יקבל תנופה ואת המקום שמגיע לו בספרי החוכמה היהודיים".
תמיד ניהלת רומן עם המוזיקה, יצרת, שרת והקלטת, אבל נראה שהמשחק תפס אצלך נפח יותר משמעותי. אתה מרגיש שלא פיתחת מספיק את הערוץ המוזיקלי שבך?
“נכון שלא פיתחתי אותו כמו את המשחק, אבל אתה יודע מה? זה הולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, וכבר מתחיל להשתוות אצלי. גם באלבום הזה אני משחק. קטעי הקריאה הם בעצם משחק, וגם כשאני שר שיר, זה בעצם מונולוג עם צלילים. אני יוצא לכל שיר מהמילה. תמיד המילה היא הקובעת אצלי והיא שמובילה אותי".
בספר ובאלבום אתה עוסק הרבה בחוכמה היהודית. עד כמה אתה נאחז במסורת?
“לא יודע אם במסורת. אני נאחז יותר בחוכמה היהודית. היא מרתקת אותי מאוד. מאז שאני ילד אהבתי את פרשת השבוע. בכל שבת אני קורא את הפרשה ונהנה מעושר הסגנון. אני אוהב מאוד גם את התרגום הארמי של פרשת השבוע".
לא מתעסק בחלומות
סרי בן ה־72 בולט בעולם התרבות הישראלי זה למעלה מ־50 שנה. בין השאר, בתיאטרון (“המלך", “חלום אחר", “אדם הוא אדם", “ינטל", “חתונת הדמים"), בקולנוע (“חמש חמש", “מקס ומוריס", “רמבו 3") ובטלוויזיה (“זהו זה!", “העולם הערב", “בטברנה" ו"משחק החיים"). בימים אלה הוא מככב, זו השנה השלישית, בתפקיד ראשי בהצגת הלהיט של תיאטרון הקאמרי, “הבן של מושיקו הגדול". “לפעמים יש לנו שלוש הצגות ביום, זו הצלחה מרגשת", הוא מתגאה. “בנוסף, אני מריץ ‘הרצגה’ – הרצאה והצגה – על זהר ארגוב, בשם ‘מות הזמיר’. אני מספר על עלייתו ונפילתו של ארגוב וחוזר לתפקיד שעשיתי בתיאטרון בית ליסין ב־1992".
אגב זהר ארגוב, מה חשבת על זה ש"החיו" אותו באמצעות בינה מלאכותית לאחרונה, בהופעות של “הפרויקט של רביבו"? זה צעד שעורר לא מעט ביקורת. “אני חושב שזה דבר טוב כי זה מעלה את זכרו. זכרו של זוהר ארגוב הוא אבן דרך במוזיקה. יש בו כל המרכיבים כדי להיות מיתוס, ומיתוס זה סיפור מקודש כי הוא נע בין עובדות ובין סיפורי אגדה. עד היום זהר מלווה את התרבות שלנו, גם 38 שנה אחרי מותו".
מהם החלומות הבאים שלך בקריירה?
“אני לא מתעסק בחלומות, אלא בעשייה. אני רוצה שהעשייה לא תיפסק. עכשיו אני עובד, בגישושים ראשונים, על תסריט לסרט חדש עם הבמאי אמנון וינר. הסרט עוסק במהות הישראלית, במה זה להיות ישראלי".
לדעתך המהות הישראלית כיום מתנגשת עם החוכמה היהודית?
“לא, הן משלימות זו את זו. אין שום התנגשות".
אתה שלם עם המקום שבו נמצאת הקריירה שלך?
“לא. אני תמיד מרגיש שעוד לא מיציתי את כל מה שאני רוצה לעשות. אני תמיד שואף לעוד תפקידים ועשייה. אם הייתי שלם עם הקריירה זה היה מאוד מסוכן כי אדם שלא שואף מאבד את עצמו".
כבר לא רואים אותך כל כך בטלוויזיה ובקולנוע. זה חסר לך?
“ודאי שזה חסר לי. אני מאוד רוצה לקבל יותר תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע. אתה יודע למה? כי בטלוויזיה ובקולנוע אתה צובע את הציור המשחקי בצבעים מאוד עדינים ומעודנים, וזה שונה מהאקשן שיש בתיאטרון. האמת היא שבקיץ אני דווקא אמור להשתתף בסדרת ילדים חדשה בטלוויזיה. בכל מקרה, אני אומר תודה אמיתית על כל מה שיש, ויש הרבה".
מה דעתך על הדור החדש של השחקנים?
“יש הרבה כישרונות נהדרים היום, ואני מאוד־מאוד אוהב אותם. אני מסתכל על הדור החדש שנוצר וגדל פה בהשתאות ובגאווה. אני נהנה להיות חלק מהתעשייה הזו".
