קודם יהודיה ואחר כך ישראלית: החיים החדשים של שרון חזיז | פודקאסט מעריב

שרון חזיז פרצה לתודעה הציבורית בסדרת הטלוויזיה "עניין של זמן" בתחילת שנות ה־90, טמאז עברה חזיז דרך ארוכה בעולם התרבות והבידור בישראל כזמרת, כשחקנית, כמגישת טלוויזיה. מסלול מגוון, שממשיך להתפתח גם היום, כשהיא בת 55, בכיוונים נוספים.

מה את חושבת על המעמד הנוכחי שלך בתעשיית המוזיקה?
"אני עובדת במקצוע שלי ומופיעה הרבה יותר ממה שחושבים. יש לי מופע שנקרא 'המסיבה הישראלית', שכולל שירים תקופתיים בעיבודים חדשים. אני מודעת לכך שאנחנו כבר דור שקצת חלף. אנשים אומרים לי 'למה לא להוציא שיר כמו נועה קירל?' – אני לא נועה קירל. הדברים שאני מתחברת אליהם הם אחרים, התקופה שלי אחרת, למרות שאני חולה על נועה קירל, אגב".

איך את מתמודדת עם הקשיים בתעשייה?
"אני ממשיכה לעבוד. כשאני באה ליוצרים ומבקשת שיכתבו לי שיר, חלק מהם גדלו עליי והיום הם מוזיקאים ענקים. זה דווקא יוצר חיבורים מעניינים עם האנשים הצעירים. אני נורא אוהבת לעבוד עם אנשים צעירים ואוהבת הרפתקאות".

איך את רואה את ההתפתחות האישית שלך?
"אני רוצה להגשים דברים שהרגשתי שאני מחוברת אליהם בעבר, ולא הקשבתי לאינטואיציות שלי. אני מפתחת את עצמי בכיוונים שונים – נומרולוגיה, פילאטיס – ואני תמיד פתוחה ללמוד דברים חדשים".

מתגעגעת להופעות גדולות?
"דווקא הבמות היותר אינטימיות יותר כיפיות, כשאתה מצליח לראות את הקהל בעיניים. כשאתה עומד בפארק הירקון, מול עשרות אלפי אנשים, זה כיף, אבל זה שונה. אין לי היום חלומות על במות ענק כמו קיסריה. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת בדרך שלי".

מחוברת מכיתה ב'

בגיל 36 חלתה חזיז בסרטן והחלימה. "כשחולים במחלה קשה מקבלים כוח הישרדותי, וזו לא קלישאה", היא אומרת. "כל דבר שאמרו לי היה בונוס. כשאמרו לי שאני לא יכולה להביא ילדים, אבל שאפשר להוציא לי את השחלות ולמנוע את המחלה, הסתכלתי על זה בצורה חיובית. יש לי בת נהדרת, וזה דבר ענק".

איך התמודדת עם הידיעה שלא תוכלי להביא עוד ילדים?
"תמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. יש נשים חולות שאין להן ילדים בכלל. המחלה הזאת, לצערי, פוגעת היום בנשים צעירות, בשנות ה־20 לחייהן. אני מודה בכל יום על הבת המדהימה שיש לי".

המחלה שינתה את הפרספקטיבה שלך על החיים?
"לגמרי. היא לימדה אותי להעריך כל רגע ולהיות אסירת תודה על מה שיש. היא גם חיזקה את האמונה שלי. כשאתה עובר דבר כזה, אתה מבין שהכל מתנה – הבריאות, המשפחה, היכולת לקום בבוקר ולעשות מה שאתה אוהב".

בשנים האחרונות עברת מסע רוחני מעניין. ספרי על זה.
"אני באה מחברה ומבית מאוד אתאיסטיים. אבא שלי קיבוצניק ממרוקו, אמא שלי נולדה בתל אביב, שניהם התעסקו באמנות. גדלתי בצפון תל אביב במרחב אתאיסטי לחלוטין. אבל תמיד בתוכי הרגשתי מחוברת. כבר בכיתה ב' הייתי אומרת 'שמע ישראל' לפני השינה, למרות שאמא שלי צחקה עליי".

ספרי קצת על הלימודים הרוחניים שלך.
"אני לומדת נומרולוגיה קבלית אצל מיכל גרין. הגעתי אליה בצורה מעניינת. היא כתבה פוסט באינסטגרם על השם שרון, וזה היה כל כך מדויק, כולל העובדה שבגיל 36 אעבור שינוי בריאותי רציני. התחלתי לעקוב אחריה וראיתי שזה מעניין אותי. היום אני גם שומעת שיעורים של הרב זמיר כהן. אני צריכה שיסבירו לי כמו לילד קטן, כי אני באמת עכשיו בכיתה א' בלימודי תורה".

איך התחיל אצלך החיבור לרוחניות?
"תמיד האמנתי, למרות שגדלתי בבית חילוני לחלוטין. היו לי כל מיני אמונות קטנות. למשל, כל פעם שהייתי זורקת לחם לפח הייתי מנשקת ואומרת סליחה. המלחמה גם העמיקה את החיבור הזה. הבנתי יותר לעומק את המשמעות של להיות העם הנבחר, שזה לא אומר שיש לנו יתרונות על אחרים, אלא שאולי אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה".

אולי זה גם קרה בעקבות ה-7 באוקטובר? שזה עורר בנו את היהדות ופתאום הבנת שאני ישראלית ואני גם יהודייה?
לגמרי. החיבור הנשמתי הזה שיש לנו כעם, וזה שכל החיים בעצם יש לנו את הדבק המחבר הזה, שזה לא יעזור. וכל המלחמות עכשיו על כן ימין כן שמאל, כבר לא מלחמות על ימין ושמאל האמת. כל המלחמות שיש בינינו... ראיתי אנשים מולי מלפני השבעה באוקטובר רבים, זה עשה לי כל כך רע באמת, כי אני מרגישה שזה בעצם... ואתה באמת רואה את זה במקומות כאלה עצובים וקשים כמו בשבעה באוקטובר, איך אנחנו בכל זאת מצליחים להישאר כעם.

זה עורר בך את הזהות, למה אנחנו עם, כי אנחנו יהודים?
כן, יש לנו גורל משותף. וגם הבנתי כל מיני דברים שלא ניכנס אליהם עכשיו שפעם מאוד זלזלתי בהם בתור אתאיסטית. כמו העם הנבחר - חמש שנים לפני הייתי אומרת לך 'מי אנחנו שנהיה העם הנבחר? למה שאני אהיה העם הנבחר?' היום כשאני מבינה יותר לעומק למה הכוונה, וזה שאנחנו העם הנבחר זה לא אומר שיש לנו כל כך הרבה מעלות וכל כך הרבה יתרונות על האחר. להפך - אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה. 

אם בעבר היית צריכה להגדיר את עצמך, מה את קודם - ישראלית או יהודית?
בעבר אוטומטית ישראלית. והיום? יהודייה ישראלית. יהודייה, לא חוזרת בתשובה, מדליקה נרות בשבת, מאמינה בחיבור הזה של הנרות עם הקדוש ברוך הוא. אני מאמינה בדברים שאני רוצה גם להאמין בהם, אני מאמינה בנרות שבת שאני מדליקה, שיש לי איזשהו קשר להביא זיכרון או ברכה.

הזהות שלך השתנתה לאורך השנים?
"אם בעבר הייתי מגדירה את עצמי קודם כל כישראלית, היום אני קודם כל יהודייה. לא חוזרת בתשובה, אבל מדליקה נרות בשבת, מאמינה בחיבור הזה עם הקדוש ברוך הוא. זה תהליך שאני עוברת בדיוק בזמן הנכון בחיי".

את צמה ביום הכיפורים?
"בן הזוג הנוכחי שלי מאוד מחובר לדת. הוא לא דתי, אבל מתפלל כל בוקר. מאז שאני בזוגיות הזו, אני צמה. זה משהו מאוד חזק. אם אני כבר צמה, אז באמת לצום כמו שצריך, להתחבר ולחשוב איפה הייתי השנה ומה עשיתי".

איך הכרתם?
"זו פעם ראשונה בחיים שהתחלתי עם מישהו. חברה שלי ראתה אותו בפייסבוק. בדקנו וראינו שחברה טובה שלי חברה גם שלו. הוא התקשר אחרי כמה ימים, וקבענו להיפגש. מצחיק, הוא רצה שניפגש בשבת, בבר מצווה של בן של חברים שלו. מובן שסירבתי, נפגשנו יום לפני, ומאז אנחנו יחד, כבר שלוש וחצי שנים".

ועכשיו יש לך גם את הילדים של בן הזוג.
"כן, רונן הביא איתו ארבעה ילדים. לא האמנתי בחיים שלי, בחלומות הכי ורודים שלי, שאני אוכל לאהוב ילדים מתוך הנשמה והבטן כמו שאני אוהבת את הילדים שלו ושל מיכל. הם הביאו מתנה, ההורים האלה".

איך את מרגישה בזוגיות הנוכחית?
"הכרתי מישהו שהוא קצת כמוני, דומה לי מאוד. הוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי, הכי זורם, והוא מוציא ממני דברים מאוד טובים. זאת מתנה לקבל אהבה כזאת בגיל כזה".

לפני שהכרת את רונן, היית תקופה מסוימת לבד?
"לפני רונן היה לי זמן שאני ממש יכולה להגיד שהייתי בו בזוגיות עם סיגל שחמון. פשוט לא זוגיות רומנטית. הייתה קורונה, כמעט גרנו יחד, וכל הזמן היינו אומרות 'יאללה, איך אנחנו רוצות שיהיו לנו בני זוג'. רצינו שהם גם יאהבו אחד את השני".

ומה קרה?
"פשוט זימנו את המציאות. הכרנו בהפרש של שבוע וחצי – אני הכרתי את רונן וסיגל הכירה את גיא. ובאמת נהיינו חבורה כזאת".

התחתנת שלוש פעמים. מה למדת מזה?
"בפעם הראשונה התחתנתי בגיל מאוד צעיר. זה היה מתוך מקום ילדותי, של 'אני רוצה להיות כלה'. מהר מאוד הבנתי שזה לא הבן אדם שאני רוצה להקים איתו משפחה. הנישואים השניים היו עם שמוליק, שהגיע לנהל אותי ומהר מאוד התאהבתי בו. זאת הייתה אהבה מאוד גדולה. בפעם השלישית זו לא הייתה באמת חתונה, אלא מסיבת אהבה, כי הוא היה כהן ואני גרושה".

שרון האמיתית על הבמה

יש הבדל בין שרון על הבמה לשרון בחיים?
"אני עד היום מפרידה בין החיים האישיים ובין הבמה. זה לא עניין של החלטה, זה פשוט קורה. על הבמה קורה משהו אחר. יכול להיות שעל הבמה זאת שרון היותר אמיתית – חסרת המעצורים, בעלת הביטחון העצמי, זאת שרוצה שיראו אותה".

להיות אישה יפה זה יתרון בחיים, לא?
"להיות אישה יפה עושה את החיים יותר קלים, עד גבול מסוים, עד גיל מסוים. אבל בשיא הצניעות אני אומרת את זה: האישיות שלי פתחה לי יותר דלתות. אולי זה שילוב של שניהם, אבל אני חושבת שלהעניק אהבה לאנשים שמולך גורם באופן אוטומטי לאנשים לאהוב אותך".

בתחילת המלחמה הכלב שלך נדרס.
"ארני היה איתי ארבע וחצי שנים. בזמן אזעקה רצנו למקלט שנמצא מול הבית. החזקתי אותו עם רצועה וגם על הידיים, כדי לרוץ מהר. רצו לידנו כלבים והוא קפץ לי מהידיים ישר לתוך הכביש. ראיתי את זה מול העיניים: הוא הסתכל עליי, והאוטו פגע בו. זו טראומה שאני לא יודעת אם אצא ממנה".

מה עשית אחרי שזה קרה?
"הייתי צריכה להופיע באשדוד, בהצגה 'מברוק'. התקשרתי למפיק בוכה, אבל הוא אמר שהאולם מלא ואני חייבת לבוא. זו הייתה ההופעה הכי קשה בחיים שלי. כל סצינה ירדתי, בכיתי, רעדתי. אבל עשיתי את זה. רונן הביא לי כלב חדש ליום ההולדת, ואני מאוד אוהבת אותו, אבל גיליתי שכל נשמה והיופי שלה. זה לא מנחם מספיק וזה לא בא במקום".

איזה מהשירים שלך את הכי אוהבת?
"יש כמה שירים שאני מאוד אוהבת: 'אתה יכול להאמין לי' מהאלבום הראשון. בהופעות אני הכי נהנית לשיר את 'פנסים'. 'הולכת ממך' זה שיר שאני מחוברת למילים שלו, וכל אישה שמדברת איתי עליו תמיד מספרת לי איזה סיפור שקשור אליו".

התחלת בכלל בלהקת צופי תל אביב.
"בלהקת הצופים הייתי עם איילת זורר, אורי גוטליב. את אורי בנאי הכרתי עוד מכיתה ז'. זו הייתה תקופה מדהימה. למעשה, רוב האנשים שהתחילו איתי אז המשיכו לקריירה משמעותית במוזיקה ובבמה".

יש לך חלומות לעתיד?
"להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת – לעמוד על במה, לשחק, לשיר, לפתח דברים. אני לא יודעת מה יבוא מחר. אנחנו חיים בתקופות כל כך מתעתעות, אני עוברת כל כך הרבה דברים – משפחתיים, אישיים, בקריירה, במדינה שלנו, גם פחדים ועצב גדול".