הוא אוהב את השגרה הפשוטה, הנוחה והצנועה, שאליה הוא רגיל כל חייו. הוא לא רודף אחר אור הזרקורים, קצת נבוך לדבר על הישגיו, ו"מעדיף לתת לשירים ולמוזיקה לדבר במקומי". תוסיפו לזה את העובדה שהוא ביקורתי כלפי עצמו, ותבינו למה לרוב הוא מעדיף להתחמק בנימוס מראיונות. "אני לא אוהב לראות את עצמי מתראיין, כי תמיד אני מרגיש שזה לא טוב, אז מלכתחילה אני מעדיף לא להיות איפה שלא נוח לי", הוא מסביר. "לא תמצא אותי גם מאזין לשירים שלי. כזה אני".
הפעם הוא התרצה. בכל זאת, יום הולדת 70 בפתח, זמן טוב לדבר על העבר, על ההווה הגדוש בעשייה ועל העתיד. בימים אלה הוא מג'נגל בין ההכנות לחתונת בנו, היוצר והזמר בן גדסי, עבודה על שירים חדשים והשתתפות במופע "שיר מחאה פשוט" בפסטיבל ירושלים לאומנויות שייערך ב־30 במאי.
לא מזמן חזר ממיאמי, מהופעה במסגרת חגיגות יום העצמאות. את החזרות ערכו בזום. "לפני הקורונה חשבתי שיבוא יום שאנשים לא ילכו לאירועים אלא יצפו בהם מהבית, לא חשבתי שהיום יגיע כל כך מהר", הוא אומר. "לא היה קל לעשות חזרות בזום, איכשהו הצלחנו להסתדר".
מה לגבי הרשתות החברתיות? אתה מחובר?
"יש לי פייסבוק ואני מדי פעם מעלה פוסטים לפני הופעות. צריך סבלנות בשביל להיכנס לדברים האלה. זו ממש עבודה. כרגע אני מתעסק במחשב ליצירת מוזיקה".
סדר היום שלו כולל, מלבד העיסוק במוזיקה, גם הליכה יומית של שעה וחצי-שעתיים לכושר ושחייה בבריכה.
"אני אוהב הופעות במועדונים הקטנים", הוא מציין. "ההפקות הגדולות וההופעות באולמות גדולים חשובות לפרנסה. את ההופעות במועדונים קטנים אני עושה בחינם, בשביל הנשמה והכיף. כשאני נקלע במקרה לסיטואציה במועדון ומבקשים ממני לתת איזה שיר או שניים, אני שר בכיף, כי אני לא חייב לאף אחד שום דבר. זה תענוג לשיר ככה, כי אתה שר בלי ציפיות. אלו הדברים הקטנים שמסבים לי אושר".
הקריירה של גדסי, מגדולי זמרי הנשמה הישראלים, רוויה בקלאסיקות, שאת חלקן הגדול הלחין בעצמו: "נפרדנו כך", "הגברים בוכים בלילה", "מנגן ושר", "עיניה קראו לי", "נערה מספרד", "רוזיטה", "חלפו ימיי", "שרונה" ו"מישהו חיכה לך בחוץ" ועוד. בקולו המיוחד גדסי נע בין מחוזות הפופ, הסול, הרוק, הפיוטים התימניים, הסלסולים הערביים והאנדלוסיים ואפילו השירה היידית. "בשנות ה־60, כשהייתי מסתובב ברחוב, הייתי שומע מכל חלון מוזיקה אחרת: שירים יווניים של קזנג'ידיס, שירים של אום כולת'ום ופריד אל־אטרש ושירים של אריק איינשטיין", הוא מספר. "אחר כך הייתי הולך למועדונים ושומע להקות קצב ישראליות שניגנו רוק'נרול ובבית הכנסת ספגתי את הבלוז שנמצא בתפילה התימנית. כל הבליל הזה חדר לי למוח, נקלט בתודעה והוא מתערבב ביחד כשאני ניגש להלחין שיר".
הזמר של עיר הנוער
גדסי גדל בשכונת התקווה בתל אביב, למשפחה מרובת ילדים שעלתה מתימן. הוא מעדיף שלא להכביר מילים על הדינמיקה המשפחתית, אך בוחר לספר על החינוך שאביו הנחיל לו ועיצב את אישיותו ואת ערכיו: "הבית שלנו הוא השורש הכי חזק. זו לא רק התפילה, התורה והלימוד - גם הערכים הכי עמוקים. כשאבא שלי היה רואה אותי אוכל כשהייתי נער, הוא היה נוהג לומר: 'תגיד לי, אתה עבדת בשביל האוכל הזה?'. המשפט הזה רודף אותי כל החיים. זה משפט חזק מאוד: לישון, לקום, לאכול, לבלות ולהסתובב זה יפה, אבל עבדת בשביל האוכל הזה? כילדים, כששמענו אותו עולה במדרגות, היינו בורחים כדי שלא יראה שלא הלכנו לבית ספר, לעבודה או למורי. אוי ואבוי. זה החינוך הכי אוריגינל. אז קיבלנו כמה צ'אפחות קטנות, איך שאומרים, האחים שלי טוענים שזה היה חינוך מעולה. אבא לא הרפה מאיתנו, עד שלא הראה לנו את הדרך הנכונה והישרה. היה אומר: אם תלכו ללמוד, אתן לכם הכל ואעבוד למענכם כל היום וכל הלילה".
בנעוריו עבד כמכונאי וכך הצליח לרכוש את הגיטרה הראשונה. בשל מצבה הכלכלי של משפחתו, לא עלה בידו לרכוש השכלה מוזיקלית מסודרת, לכן לימד את עצמו לנגן. בחדרו הקטן כתב והלחין את שיריו הראשונים. "יש משהו שאי אפשר לקחת ממני וזה את המתנה הגדולה והלא מובנת מאליה שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא - היכולת להלחין שירים", הוא אומר. "כבר בגיל 15 הלחנתי את השירים הראשונים שהפכו ללהיטים: 'שרונה', 'התשובה לתפילתי' ו'נפרדנו כך'. אז הם עוד היו עם טקסטים אחרים".
מתי הבנת שיש לך פוטנציאל להצליח?
"כשאני לוקח גיטרה, שר ומלחין, אני לא עושה את זה לבד. תמיד יש חבר'ה סביבי. כשהייתי משמיע להם את השירים וראיתי בעיניים שלהם את הפידבקים הכי טובים, ידעתי אם יש לשיר פוטנציאל טוב".
בנעוריו הופיע ושר בכל הזדמנות אפשרית, בעיקר באירועים משפחתיים, בבית הכנסת ובחפלות ספונטניות. בשלהי 1970 השתתף בתחרות הכישרונות הצעירים של "עיר הנוער" וקטף את המקום הראשון. "הייתי ה־זמר של עיר הנוער", הוא אומר. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי באופן מקצועי על במה ושרתי. מאותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות זמר ומוכן לעשות הכל בשביל זה".
באותה שנה התגייס לצה"ל ושירת כמכונאי בשארם א־שייח' ועם שחרורו הוחתם על ידי עיתונאי הספורט מיכה דר, אשר הפיק לו באופן עצמאי את שני תקליטוניו הראשונים. תקליטון הבכורה כלל שני שירים: "בלדה לכוכב שלא האיר" ו"נפרדנו כך", שאת מילותיו כתבה סמדר שיר, אז נערה בת 15 שכתבה פזמון שובר לב על פרידתה מבחור המבוגר ממנה בעשור, דודו טופז שמו. "הקלטתי את השיר לראשונה עם מילים שכתבתי ולא הייתי מרוצה מהתוצאה", הוא נזכר. "פניתי לאלדד שרים שהפנה אותי לסמדר, ילדה שהוא הכיר ואמר שהיא יודעת לכתוב יפה. הוא שלח לה את ההקלטה, היא כתבה את הטקסט והשאר היסטוריה".
אלדד שרים עבד איתך על מרבית משיריך הידועים.
"נכון. אלדד הוא אחד המוזיקאים הגדולים. הוא ידע לבנות ולעבד כל שיר שהבאתי לו בצורה עשירה. למדתי ממנו הרבה דברים. כשאתה בא ויש לך עציץ, איך הוא יכול לצמוח? לפעמים הוא יבש וצריך להשקות אותו, ואז בא בנאדם ונותן לו מים והעציץ פורח. זה היה השילוב של אלדד ושלי. חוץ מסמדר שיר, הוא קישר גם ליורם טהרלב, לאבי קורן ולכותבים אחרים והלחין עבורי בין השאר את הלהיטים 'מישהו חיכה לך בחוץ' ו'עיניה קראו לי'".
חיפשנו לעשות חיים
הצלחת "נפרדנו כך" - השיר המזוהה ביותר עם גדסי - הפכה אותו לכוכב ענק והובילה את חברת התקליטים קוליפון להחתים אותו על חוזה הקלטות. שם יצא תקליטו הראשון "אבנר גדסי", שמיזג בין פופ עולמי וסן רמואי לבין רוק ובלוז מסולסלים וביסס את מעמדו ככוכב מקומי. "הפכתי לכוכב בן לילה, בלי רדיו ובלי טלוויזיה", הוא אומר. "הקהל הפך אותי לכוכב, לא התקשורת. מכרתי מאות אלפי קלטות בתחנה המרכזית. אחרי שהתקשורת הבינה שאי אפשר להתעלם ממני, גם היא חיבקה אותי. 'מישהו חיכה לך בחוץ' צעד במקום הראשון במצעד הפזמונים. אם זו לא הכרה, מה כן?".
הרגשת קיפוח?
"המילה 'קיפוח' לא הייתה קיימת בזמנו. אף אחד לא דיבר על מזרחי או לא מזרחי. האלבום שלי הוא רוק'נרול, פופ ונשמה. לאורך השנים מצאו איך לקטלג ולהכניס אותי לאיזה גטו מזרחי, אבל זה לא עניין אותי ולא היה שווה התייחסות מצדי. תמיד פרצתי גבולות ואף פעם לא באתי למוזיקה ברגשי נחיתות".
בשנת 1976 הוצאת את אלבומך השני "מדליק", ובאותה שנה יצא לך אלבום אוסף ראשון, אחרי שני תקליטים בלבד."האוספים האלה הם מלחמות של מפיקים. זה לא מעניין אותי. כל אחד רצה לעשות עוד כמה לירות על הגב שלנו".
באותן שנים גדסי היה סופרסטאר עם שערים בעיתונים, הופעות ברחבי הארץ, להיטים שחרכו את הרדיו ושלוש הופעות מוצלחות בפסטיבל הזמר המזרחי. פעמיים, ב־1980 ו־1982, הגיע למקום השני עם "מנגן ושר" ו"איומה בהר המור" בהתאמה.
איך התמודדת עם ההצלחה?
"לא ידעתי להתמודד, למדתי את זה על הבשר שלי. אומנם הופעתי והקלטתי, אבל בתוכי הייתי במעין בריחה. לא היה לי ראש להתחייב ולהיות כבול במחויבויות או לעמוד בציפיות של אנשים. נוצר תיק גדול שהייתי צריך למלא ולעמוד מאחורי ההתחייבויות שלי. זה התחיל לחלחל אליי ולהשפיע עליי, כי הפכתי לפרפקציוניסט מטורף. לא הייתי מוכן לעשות טעות על הבמה, והתחיל לחלחל בי פחד. מה שקרה זה שברחתי מההצלחה. היו רוצים אותי להופעות אבל הייתי משתדל שלא ללכת. ביקשתי מהאמרגן שלי לא לקבוע לי יותר מדי הופעות, כי היו מקרים שהייתי הולך לשיר בכוח. לעומת זאת, נהניתי ללכת לחפלות ולשיר במועדונים ובפאבים בלילות בחינם ובספונטניות, כי נהניתי מהכיף ומחוסר ההתחייבות. כשקבעו לי סיבובי הופעות גדולים עם טריפונס וגבי שושן הלכתי, אבל לא ממש רציתי".
אבל זו פרנסה טובה, לא?
"ברור שזו פרנסה, אבל לא חיפשנו אז לעשות כסף. חיפשנו לעשות חיים".
מרגיש שמינפת את ההצלחה?
"היום, כשאני מסתכל במבט לאחור אני אומר לעצמי: מה אני צריך יותר ממה שיש לי עכשיו, במה הייתי יכול לשנות את הקריירה? אז הייתי מופיע יותר ומקליט יותר, אבל מה הייתי צריך את זה? אני לא צריך יותר ממה שיש לי עכשיו. זכיתי להכרה וגם לא חיפשתי הכרה. בתחילת הדרך, כשהתפרסמתי הובלתי לדבר הזה, נשאבתי אליו. כשזה הפך להיות מקצוע, נבהלתי קצת, קיבלתי קצת רגליים קרות ומפה לא רציתי כבר את ההצלחה".
היית יכול להגיע יותר רחוק בקריירה.
"בטוח יכולתי, אבל בשביל מה? הייתי בפסטיבלים, הקלטתי להיטים, הופעתי בטלוויזיה, הופעתי בבמות מכובדות. מה, במקום פסטיבל הזמר המזרחי הייתי מופיע בפסטיבל הזמר והפזמון? ואם הייתי זוכה מקום ראשון, הייתי צריך לקבל עונש להופיע באירוויזיון? בשביל מה אני צריך את זה? זו מכה בשבילי".
כשהתותחים רועמים
אחת ההופעות שגדסי לא ישכח, התרחשה במלחמת יום הכיפורים: "הייתי בתחילת דרכי. חופני כהן הציע שנעשה סיבוב מופעים בפני חיילים, אז הגענו להווי ובידור. הוציאו אותנו להופעות ברמת הגולן. חשבתי שההופעה בבסיס היא על במה, עם הגברה. מה שקרה זה שהופענו בפני קבוצות של עשרה חיילים, שרק לפני כמה רגעים איבדו את חבריהם בקרב. זו הייתה טראומה חבל על הזמן, וזה היה מפחיד כי מעלינו, בזמן ששרנו, מטוסים הרעישו ושמענו יריות ורעם תותחים".
כמה שנים אחרי המלחמה נפגש עם זהר ארגוב. "הוא היה מגיע לבית שלי ברמת גן מביתו בראשון לציון, ואורב לי", הוא מספר. "הוא היה עומד בחוץ, שומע אותי מנגן ושר עם חברים. אחד החברים הקרובים שלי היה בעז שרעבי. היינו מכינים מרק ושרים ביחד. הכרתי את בעז כשהייתי בן 17. הוא היה כוכב גדול שהגיע לתקן את האוטו שלו במוסך שבו עבדתי.
תוך כדי שהייתי מתקן לו את האוטו, הייתי שר לו. איכשהו הגלגל הסתובב ושנינו הפכנו לכוכבים. יום אחד בעז אמר לי שיש מישהו בחוץ שכל הזמן מסתכל על הדירה שלי. הוא ביקש שנכניס אותו, כי לא נעים. אמרתי לבעז: 'תכניס אותו, מה אכפת לי?'. זהר נכנס והיה עלא כיפאק. קיבלתי אותו בסבר פנים יפות. במשך חצי שנה הוא נהג לבוא אליי באופן קבוע והתחברנו. בשלב מסוים הוא הזמין אותי לראות אותו מופיע במועדון ברחובות. הלכתי, הוא נשמע מעולה, אז החלטתי לצרף אותו לתזמורת שלי בחתונות. באותם ימים התזמורת הייתה מופיעה כל הערב ואני הייתי מגיע מאוחר, אחרי המנה העיקרית, נותן שואו מרכזי והולך. אז שלחתי את זהר להופיע לחמם את הקהל לפני ההופעה שלי. אחרי שהייתי הולך, זהר היה ממשיך לשיר עוד כמה שירים וסוגר את הערב. נתתי לו בהופעות האלה את השקלים הראשונים כזמר. מדהים לחשוב לאן הוא הגיע אחר כך כזמר".
אתה הלחנת את שיר הנושא מאלבומו השלישי והמצליח ביותר, "נכון להיום".
"זהר הביא לי את הטקסט של 'נכון להיום', שכתב שאול בן שאול והלחנתי אותו בוואן טייק אצלי בבית עם הגיטרה. זה פשוט נשפך החוצה. כשזהר שמע, הוא מיד צעק: אבנר! תיזהר! זה שלי! אל תיקח לי את השיר הזה! אמרתי לו: 'קח את זה איתך, תקליט את זה. זה שלך'. וכך קרה".
בשנת 1991 הקליט גדסי את להיטו הענק "הגברים בוכים בלילה", שעוסק בחבריו של הכותב אלון אבידר משייטת 13, שנפלו במלחמת לבנון הראשונה ועל חבריו הלומי הקרב מהמלחמה. "במקור זה שיר של מני ומלי קוממי בשם 'הצועני'", הוא מספר. "מני הופיע במועדון שלי עם השיר ואהבתי את המנגינה הזו. כשעבדתי על האלבום השישי, אמרתי לו שאני רוצה להקליט את השיר. אלון בחר לכתוב שיר על מלחמת לבנון ועל הפצועים הדוממים, מוכי הלם הקרב. אני הוספתי לזה את הבלוז והטאץ' שלי - והשיר יצא".
חלפו 25 שנה מאז צאת אלבומך האחרון "אתה לי ילד".
"אנחנו כבר לא בעידן של אלבומים. אם אהבתי שיר - אקליט אותו. יש שירים שאני רוצה להקליט, אבל כידוע לך אני עושה דברים לאט־לאט־לאט־לאט, אז ניתן לזמן ללכת בקצב שלו".
למה אתה לוקח את הזמן?
"כשאני מקבל שיר, אני תמיד מכניס את עצמי לתוכו. שר קטע, מחליט איך לשנות וממשיך. אני אולי צריך ללמוד שיר בשלמותו, ואז לחשוב איך לערוך בו שינויים, אבל שיטת העבודה שלי היא אחרת. לוקח זמן עד שיוצא הגדסי ממני".
לוקח את הזמן
בשנה האחרונה הקליט גדסי שני שירים חדשים: "שוב להתאהב", שכתבו והלחינו עבורו פיטר רוט ומאור כהן, ו"אחרי כל פרידה יש ראשית", שכתבה לאה וינקלר לופנפלד והלחין יאיר קלינגר. "'שוב להתאהב' הוא שיר מדליק ומטורף", מתייחס. "זה מסוג השירים של פעם. פיטר כתב אותו עבור מאור כהן, אבל לא בא למאור לשיר אותו. הוא אמר לי 'חשבנו מי מהז'אנר הוותיק יכול לשיר את זה וחשבנו עליך'. הם שלחו לי את הסקיצה, נדלקתי והחלטתי להקליט. פיטר ומאור מוזיקאים מוערכים, ואמרתי לעצמי 'אבנר, לא אומרים לא'. בעבר הייתי אומר קודם כל 'לא' ואחר כך חושב, אבל לעת זקנה למדתי לעצור, לחשוב ואז להחליט. זו הייתה עבודה נהדרת. חוויה עלא כיפאק".
אתה מתחבר למוזיקאים הצעירים?
"העולם השתנה, המוזיקה אחרת, היצירה אחרת. לפעמים חבר'ה צעירים שמלחינים פזמון מתייעצים איתי לגבי כיוון מוזיקלי, אז אני מבין את סגנון היצירה של הדור הצעיר. זה רץ יותר מהר מהתקופה שלנו".
הבן שלך בן גדסי הוא מוזיקאי צעיר בעצמו. יוצר, מלחין וזמר. אתה נותן לו טיפים?
"בן הוא כישרון נדיר ומוזיקאי־על. כשהבנתי שהוא רוצה להיות זמר, הדבר הראשון שעשיתי היה להביא לו מורה לפסנתר וכבר מגיל 6 הוא למד לנגן. אני יכול רק לשבח אותו וגאה בזה שהבן שלי הוא מוזיקאי יותר טוב ממני. אולי יש לי כישרון יצירה והלחנה, אבל הוא יודע להגיע לטונים שאני אפילו לא יכול להגיע אליהם".
לאחרונה הופיע גדסי במופע מחווה לחברו, המוזיקאי והיוצר אביהו מדינה. הקשר בין השניים נמשך כמה עשורים, מאז ששניהם החלו בקריירה. מדינה כתב עבורו את "אמא נסיכה" ואת "יש לי נערה". "מגיע לו פרס ישראל", מפרגן גדסי. "יש לבנאדם קבלות. זה לא רק שהוא יודע איך להתבטא ולנסח את הדברים שלו, אלא השירים שלו דיברו בעד עצמם. שירים כמו 'אל תשליכני לעת זקנה' או 'שבחי ירושלים' הפכו להמנונים".
בשנת 2018 הוענק לך פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות. התרגשת מהטפיחה על השכם?
"זה היה כיף, משמח ומרגש, אבל אתה קם למחרת ולא יכול להיאחז בפרס כלשהו. אני אדם שמת על השגרה והפשטות, וזה מה שחשוב לי. באותו יום של קבלת הפרס הייתה התרגשות רבה, אבל לא עשיתי מזה סיפור, לא התראיינתי ולא יצאתי בתרועות או ערכתי מסיבה. תן לי לחיות את החיים שלי ברוגע וזהו".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
"וואללה, על מי מנוחות כמו שאני אוהב. הקפדתי כמו בכל יום לעשות צעדות, לשחות ולעשות סאונות. זה מנקה את כל הגוף מרעלים. בעבר הייתי גם מרים משקולות, אבל עכשיו אני בעיקר שוחה בכיף ועושה חזרות על השירים בתוך המים".
האמנת שתעסוק במוזיקה עד היום?
"כשהתחתנתי בגיל 31, אמרתי לעצמי שעד שאהפוך לאבא כבר אפרוש. הפכתי לאבא ואז אמרתי לעצמי עד שיהיו לי נכדים בטח אפרוש. אבל כל המחשבות התבדו. אלוקים רוצה שאני אמשיך להופיע וכמה נפלאות הקדוש ברוך הוא עושה: הוא הביא לי שלוש בנות שהתחתנו ובן שאוטוטו מתחתן, תשעה נכדים ומשפחה שמחה ומחבקת. זה האושר שלי. מישהו מכוון לי מלמעלה את הכל".
אתה אדם דתי?
"אני אדם מסורתי, מהאסכולה הישנה. אני רואה טלוויזיה בשבת אבל לא תראה אותי מדליק אש או עושה מנגלים, ולא נעים לי שאנשים יראו אותי נוסע בשבת. הראש שלי של פעם. יש אצלי בבית בכל שישי קידוש עם המשפחה, שרים שירי שבת ומתעדכנים. זה הכי חשוב לי".
השבוע אתה חוגג 70, מה תאחל לעצמך?
"מה שאני צריך זה רק בריאות ושהחיים ימשיכו כמו עכשיו, שהמציאות שלי לא תשתנה בעזרת השם. אני שמח בחלקי".