כשעולה שמו של המלחין יהודה בדיחי, מצטלצלים מיד צלילי פסטיבל הזמר המזרחי, שהוא היה בו מנותני הטון. ברם, עם הגיעו באחרונה לגבורות, מותר לגלות שקודם לכן רעה בשדות מוזיקליים אחרים.

"באתי למזרחית מהרוק'נ'רול ומסגנון שירי העמים", הוא מספר ומקפץ איתנו לשלהי שנות ה-50, עת נראה שר ומלווה את עצמו בדרבוקה על-גבי עטיפת תקליטון של ארבעה שירים, בעל שם לא מבריק כ"דן ויהודה בליווי עצמי".

"מאחורי התקליטון הזה עמדנו דני ולין המנוח, לימים במאי 'זהו זה' ותוכניות אחרות בטלוויזיה החינוכית ואני", הוא מעיד.

"חברים משותפים, שידעו כי שנינו, אז כבני 18, ניגנו בגיטרות, הפגישו בינינו - דני, שגר ברמת החייל ואני, שתמיד חייתי בדיזנגוף, לא הרחק מהמשרד של אביו, האמרגן הידוע משה ואלין. היה זה יאיר, אחיו של דני, שהתלהב מהשירה שלנו והביא אותנו ל'הד ארצי'. לא הספקנו לצאת להופעות, חוץ מאשר במסיבות של החבר'ה, כי הצבא קרא לנו".

לאחר שחרורו מהצבא, שבו שירת כקשר, הופיע בדיחי, בוגר מגמת חשמל בתיכון מקצועי, בשני הרכבים חסרי כל קשר למוזיקה המזרחית - "פעמוני השחר" (עם שחר אהרן אנג'ל ואברהם סיאני) ו"אווזי הבר" (עם אריה פיין ואיווט דרו ממרטיניק). מסתבר, שהוא לא הרחיק לכת כזמר והתפנית בקריירה שלו התחוללה בראשית 71'.

"המילים לא היו אף פעם הצד החזק שלי", הוא מודה. "אורי ברזילי המנוח, שהיה איש מערכת הביטחון ולאחר מכן מדריך נוער, שמע שיש אצלי נגינות והציע שיכתוב להן מילים. כשהוכרז על פסטיבל בסגנון עדות המזרח, שלחנו שלושה שירים, כמה שהיה מותר; אחד לא צלח ושניים התקבלו. יפה ירקוני ומוטי פליישר, בשילוב של חדש עם ישן, ביצעו את 'שימני ענק' ורבקה זוהר - את 'קינת יעקב', גם אם רציתי את שושנה דמארי, אבל אמרו לי שהיא לא משתתפת".

גם בפסטיבל השני, שנערך בסוף 71', השתתף בדיחי עם שני שירים נטולי פרסים. אם את "כי מציון תצא תורה", כתב שוב עם ברזילי, הפעם לביצועה הנפלא של אופירה גלוסקא, כבקשתו, הרי את מילות השיר השני, "על טעם ועל הריח", שזכה לביצוע נמרץ של לילית נגר וז'ק כהן, בעקבות תוכנית מטלוויזיה שלהם, "עאדל וסאמירה", כתב עודד ספיר. 

כאן המקום לחשוף את פניו האחרות של בדיחי, כמי שניהל שנים רבות פלאפלייה משפחתית למרגלות הבית בדיזנגוף: "חבר'ה מהכיפות הסרוגות, שהיו אוכלים אצלי פלאפל, אמרו שאם אני מחפש מישהו שיכתוב איתי, אז יש להם חבר, שהיה בגימנסיה אלוף בכתיבת טקסטים. 'תנסה אותו', הציעו. את שם השיר, שבו הנצחתי את העסק שלי, אני הצעתי".

כעבור שנה, ב-72', הם כתבו שיר נוסף ששמו - "יום דבש, יום בצל" - היה בעל הקשר קולינארי. המבצעים היו יפה ירקוני ועזריאל אשרוב. פרס גם כאן לא היה, כמו בפסטיבל הבא, ב-73', שבו הייתה שעתם הגדולה של ברזילי את בדיחי, שאיחדו כוחות בשיר "אגדת שלום שבזי", שבו גולל צמד הכותבים את סיפורו של המשורר הלאומי של יהודי תימן.

בדיחי: "הפעם רציתי כמבצע את בעז שרעבי, אבל אמרו לי שהוא תפוס בשיר של אביהו מדינה, 'עורה, אדם' וסיפרו שיש זמרת נהדרת מצוות הווי גולני. באתי אל רפי בן-משה, איש הלהקות הצבאיות ושמעתי את שרה בדישי. היא רק פתחה את הפה עם קול הפעמונים שלה ועם אינטליגנציית השירה שלה ועל המקום הודעתי שאני לוקח אותה. חבל שלא המשיכה..."

על תעתועי הגורל תעיד העובדה, שבפסטיבל של 75', כשברזילי ובדיחי זכו סוף-סוף בבעז שרעבי כמבצע וגרפו לחיקם בפעם היחידה את הפרס הראשון, איש כמעט איננו זוכר את השיר, "הללויה", שכעבור ארבע שנים נדחק הצידה עם שירי "הללויה" מפני השיר זוכה האירוויזיון. 

רק בגלל זה?
"לא! דרכם של שירים, שיצאו מהפסטיבל הזה, לא הייתה קלה. הרי דחפו אז לשוליים את הזמר המזרחי ואילו לקול ישראל היה חשוב לטפח את הפסטיבל השני שלו, פסטיבל הזמר והפזמון".

בפסטיבל של 78' הלחין בדיחי עם אביהו מדינה - שכתב גם את המילים - את השיר "כינור דוד", שבביצועו הרהוט של שימי תבורי דורג שני, בעוד שבשיר הזוכה נשכח. "הייתה לי מנגינה עם פזמון אמנותי ולא מספיק מסחרי", מעיר בדיחי. "אז חברנו זה לזה, לאחר שכגיטריסט הייתי מנגן לו את השירים שלו. לא תאמין, אבל לפני שקיבלנו את שימי, רציתי כמבצעת את רותי נבון, משהו שונה לגמרי".

שירת הברבור של בדיחי ב"דרור - למנצח שיר מזמור", פסטיבל 82' של "הפרח בגני", שבו שב בדיחי וזכה בסגנות עם ביצועו של אבנר גדסי למילותיו של ר' שלום שבזי ובעיבודו של יגאל חרד בשיר "איומה בהר המור".

לא היו לך להיטים רק בפסטיבל?
"נכון. משה הלל שר את 'מטדור', שיר של אורי ברזילי ושלי. להיט אחר הוא 'נערה מספרד', שאבנר גדסי שר במילים של ניסן פרידמן. ואם צריך הוכחה שאני עדיין יוצר, להקת 'הפסגות' הקליטה לפני שנתיים שיר שכתבתי עם יואב גינאי. יש לי עוד הרבה שירים, אבל מה לעשות, הדור שלי הפך להיות לא רלוונטי, מה גם שלא נותנים כבוד לאמנים של העבר".

במקביל לקריירה המוזיקלית שלו המשיך בדיחי, אב לשניים וסב לנכדה, לנהל ביד רמה את הפלאפלייה עד סגירתה. "חבר'ה מהבוהמה היו מרביצים אצלנו איזו מנה בדרך ל'כסית'", הוא נזכר. "אריק איינשטיין, שביסודי למד שלוש כיתות מעלי, היה מהלקוחות שלנו. כולם באו. מי לא אוהב פלאפל?".