השחקן-זמר אריק לביא נחשב לאחד הזמרים התיאטרליים, המיוחדים והכריזמטיים שידעה התרבות הישראלית. בשנות ה-50 וה-60 לביא סיפק לא מעט להיטי ענק, בהם "שיר הקטר", "הסלע האדום", "היה או לא היה", "הדודה מחדרה", "רבנו גורן" ו"שוב לא נלך" (ראי רחל ראי).
בראשית שנות ה-70, כשהוא באמצע שנות ה-40 לחייו, עשה את הבלתי יאומן: הצליח לשמור על רלוונטיות כל כך עצומה ומיתג עצמו כזמר גרוב, פופ ורוק בועט ותוסס וביסס מעמדו מחדש כמכונת להיטים משומנת.
"שיר סתיו" (כל הנחלים), "שיר הוא לא רק מילים", "זה קורה", "די לקטר וליילל", "אני אשיר לך שיר" ועוד הפכו במרוצת השנים לקלאסיקות. לצד הלהיטים הסטנדרטיים, לביא הפך, במודע או שלא, לאחד הסנדקים הראשונים ופורצי הדרך של הגרוב והFאנק המקומי, כשחבר למעבדים מוזיקליים כמו יגאל חרד (יד ימינו שנים רבות), אילן מוכיח, דוד קריבושי וקובי אשרת והקליט שירים כמו "לא גומר ת'חודש", "עם ישראל חי", "מתש"ח באהבה" וגרסאות Fאנקיות מחודשות לשיריו הישנים כ"שיר הקטר" ו"הסלע האדום" שבגרסאות העכשוויות הביאו סאונד שטרם נשמע כמותו בישראל.
בפרק הנוכחי של "מילים ולחן" בדק חוקר המוזיקה דודי פטימר את השפעות הFאנק, הרוק והגרוב על לביא דרך הסיפורים מאחורי שיריו הגדולים בגרסאות פחות מוכרות (בחלקם) וניסה להבין איך לביא הצליח בגיל 50 להפוך לאחד הרוקרים הכי בועטים במדינה.