לפני שלוש שנים, בעיצומה של מגפת הקורונה בישראל ובעולם, עלתה בכאן 11 דרמת המלחמה "שעת נעילה". הסדרה, שמתרחשת על רקע אירועי מלחמת יום הכיפורים, אמנם נראית היום כמו זיכרון מחיים אחרים לגמרי, אבל בעת ששודרה הצליחה לסחוף את הקהל הישראלי, שכמובן לא יכל להעלות על דעתו איזו עונת המשך אכזרית הוא יקבל שלוש שנים מאוחר יותר.

הזמרת ובוגרת הכוכב הבא ליאן בירן בסינגל חדש במלאת חצי שנה למלחמה
ירדנה ארזי, חנן יובל ואבנר גדסי בפנים: אלו הזוכים בפרס מפעל חיים של אמ"י

מה שהקהל הישראלי עוד לא יכל להעלות על דעתו הוא שמבין שלל כוכבי הסדרה, מליאור אשכנזי, דרך ג'וי ריגר ועד מאור שוויצר, מי שדווקא יזרח בשנת המלחמה של ישראל הוא שחר טבוך, אז שחקן אנונימי למדי, שאת מירב זמנו בסדרה בילה לצד אביב אלוש בתור אבינועם, החייל שאף אחד לא מקשיב לאזהרותיו בדבר התקיפה הסורית על מוצב החרמון בו הוא משרת. אם נודה באמת, טבוך היה מין אתנחתא קומית בסדרה, בייחוד ברגעים בהם רדף אחוז אמוק אחר קיפוד המחמד שלו, צנובר. לא פלא שאף אחד מחיילי המוצב הצליחו לקחת אותו ברצינות. כידוע - הם טעו. ואם נודה באמת? גם אנחנו. 

טבוך, שהשתתף לפני כמה שנים טובות באודישן ל"כוכב הבא" עם שיר שכתב על בן זוגו לשעבר, אמנם לא הצליח לעבור את השופטים, אך החליט לתת צ'אנס נוסף לקריירה ומעט אחרי "שעת נעילה" שחרר את סינגל הבכורה שלו, "פחדן", שיר על טהרת ה-KPOP שאמנם היה מרענן ואף לווה בקליפ מושקע - אך לא הצליח לתפוס את האוזן עד הסוף. 

אלא שפתאום, כמה חודשים אחרי, הגיע "מישבאלי"- שיר כיפי וסוחף הרבה יותר מקודמו, עם קליפ שטובע מרפרנסים תרבותיים, עמוס בכוכבי וכוכבות טלוויזיה וטיקטוק וכמובן מתובל בשורות מנצחות דוגמת "אני חצי בוסקילה חצי נועה קילה" (שבעצמה השתתפה בקליפ) - שסימן כי ייתכן ומשהו מעניין קורה פה. 

השירים הבאים ששחרר טבוך לעולם - "מנגל", "מצאתי ת'אחד" ו-"לה די דה" - אמנם לא הצליחו לשחזר את הקסם הראשוני של "מישבאלי", אבל סיפקו את הסחורה, זאת על אף הדפוס הקבוע שאפיין אותם ואת הקליפים שלהם. ובדיוק כשכבר התקבעה התחושה שזה כל מה שנקבל, שחרר הזמר לפני מספר שבועות את "נאדי באדי" המהפנט עם אגם בוחבוט, מה שהיה רק מנת הפתיחה לאלבום הבכורה שלו - ששינה לחלוטין את מה שחשבנו על טבוך. 

במקום האטיטיוד הביצ'י והלא מתנצל שאותו הקפיד לטפח בסינגלים הקודמים, דווקא באלבום "היי, זה שחר" אנחנו נחשפים לצדדים הרבה יותר פגיעים בזמר ובחוויות איתן הוא מתמודד כהומו, גם בתקופה שהיה בארון וגם בתקופה שלאחריה. ב"אבא אבא אבא" מגלה טבוך כיצד היה בטוח שאבא שלו שונא אותו רק בגלל מיניותו ומספר על הדברים שנאלץ להסתיר ממנו מחשש שיגלה את הסוד שלו. כשהוא שר "איך לא הצלחתי לספר לך אמת/ על הפארק בגבעתיים אז בכיתה ט'/ מה שהם עשו לי", דווקא מה שלא נאמר - מצליח להכאיב יותר מהכול.   

ב"יואב", שיר מתוק על אהבה נכזבת, מספר טבוך איך נפל בשקרים של בחור שאהב. "נראה מתוק וגם תמים/ חיוך כובש על הפנים שלו/ חבל שהוא לא אמיתי". למרות שעושה רושם כי מאחורי מילות השיר עומדת חוויה קשה, שלא לומר פגיעה באמון, מצליח הזמר להפוך את הלימון ללימונדה ולקבל שיעור לחיים מאותה זוגיות שלכולנו כדאי ללמוד - "ככה לא עושים כשמאוהבים".

בהמשך האלבום עוסק טבוך בבדידות, אך בעוד בשיר "מאוהבת באף אחד" הוא מציג את הצד העצוב של חיי הרווקות, בייחוד כשאתה מוקף בזוגות מכל עבר ("טו באב, כולם פה באיי לאב יו, אני יושב שם בצד סולו") , דווקא ב-"יום שני (לבד)" הוא למעשה חוגג אותה, וודאי כשהיא עדיפה על זוגיות לא מתפקדת, ושר "אני אהיה בסדר, גם ככה מעדיף לרקוד לבד".  

חשוב לומר: למרות הפתיחות והכנות, אין אחידות באיכות וברמת השירים השונים. שירים כמו "רן דנקר (צומת טי)" שמהווה עוד בדיחה-מודעת-לעצמה לאובססיה של נשים וגייז לכוכב "השיר שלנו" הנצחי, או "לה לה לה" הקצבי אך עמוס המניירות והרפרנסים העצמיים, מעייפים למדי ולוקחים את טבוך כמה צעדים אחורה, וחבל שכך.

ובכל זאת, מדובר באלבום אסקפיסטי לתפארת, בטח על רקע שירי המלחמה הרבים מספור שיצאו מאז ה-7 באוקטובר, שלא הותירו לנו אפשרות לברוח מהמציאות הנוראה אליה נקלענו. מלבד היותו מקום מפלט, "היי, זה שחר" מהווה גם אבן דרך במוסיקה הגאה שיצאה בשנים האחרונות בישראל. לאחרונה יצא סרט הדוקו על חייו של אמיר פיי גוטמן ז"ל, ובו מוצגים הקשיים הרבים עימם התמודד בשל נטייתו המינית בישראל השמרנית של שנות ה-90. כששומעים את שחר טבוך שר בחופשיות על אהבה, פרידה ומה שביניהם - מבינים שהיום הוא יכול להיות מישבאלו.