בעוד שבועיים יתקיים באילת פסטיבל הג'אז, במהדורת החורף שלו, בדיוק כמו בכל שנה. אבל השנה הזאת הרי לא דומה לאף אחת אחרת. ועצם קיומו של פסטיבל מוזיקה הוא ממש לא מובן מאליו.
פחות משנה אחרי שחטפו טילים, הקנדים מגיעים שוב לישראל
המוזיקאית מאיה בלזיצמן, שתופיע פעמיים בפסטיבל, משרטטת את הלבטים. "ברור שיש ספק, אני מניחה שגם למארגנים", היא מסבירה, "אבל אני רואה מה המוזיקה עושה לאנשים. בהתחלה הייתי מאוד סקפטית. בחודש הראשון אחרי המלחמה לא פתחתי את הצ'לו - ואני מנגנת כל יום, כל היום. לא מצאתי את המקום הזה בתוכי שמאפשר גישה לרגש. כולנו היינו בטראומה. אבל עם הזמן הבנתי שיש אנשים שהופעות עכשיו זה הפורקן שלהם. כמובן שצריך לעשות הכל ברגישות, וזה פסטיבל מאוד רגיש ומדהים בעיניי".
בלזיצמן (37), מולטי־טאלנט שפרצה לתודעה כצ'לנית הבית של הרוק הישראלי, ומאז גם הפכה לזמרת, מלחינה ומנהלת מוזיקלית מוערכת, צברה בחודשים האחרונים - בדומה למוזיקאים ישראלים רבים - חוויות מסוג אחר לגמרי. "ניגנתי בלוויות, בשבעה, באזכרות", היא סיפרה, "סיטואציות בלתי הגיוניות, אבל הרגשתי שליחות מסוימת. זה הרגיש כאילו... זה צינור. ממש צינור לרגש. אני לא רלוונטית פה, רק המוזיקה, המילה. וזה נותן עוד רובד של משמעות לעיסוק שלי. המוזיקה מדברת למקום מאוד עמוק, והרבה אנשים הבינו את זה עכשיו. זו הייתה זכות להיות בסיטואציות האלה".
"הופעתי בלוויות, ואנשים אמרו לי, לא הצלחנו לבכות ככה וככה זמן, וזה פרץ את הסכר. לכן אני אומרת שהתפקיד של התרבות הוא קריטי. קריטי ברמה הבינאישית. זה גם מאוד השפיע עליי, במחשבה על העתיד. מה התפקיד שלי בתור מוזיקאית. הבנתי שהחלום הוא כבר לא לנסוע לחו"ל, אלא לגעת בבנאדם האחד הזה, שהיה צריך לשחרר לו משהו מהלב", המשיכה.
זה גרם לך להרגיש יותר ישראלית?
"אני ישראלית בכל רמ"ח איבריי, לא מרגישה שייכת לשום מקום אחר. אני חושבת על הדור של ההורים שלי, הם נלחמו עבור ההורים שלהם שבאו מהשואה. ואז עבור החברים שלהם בששת הימים וכיפור. ואז עבורנו. אז מי אני שאגיד שזה לא מתאים לי לחיות פה? אני גם מחוברת לתרבות, לשפה. יש משהו שמדבר אותי הכי טוב בעברית. גם בחו"ל אני שרה בעברית. ויש עכשיו הרגשה שאנחנו חייבים לשמור על המקום הזה. כשהכל התחיל, ישבנו ימים שלמים בבית בהלם. אבל יש לנו ילדה בת 4 וחצי שצריך לדאוג לשפיותה. והיה לנו ילד בדרך שצריך היה לדאוג לשפיותי כדי שהוא ייצא כמו שצריך. היו לי עוד חודשיים להחזיק וממש הרגשתי שאני חייבת לשמור על עצמי".
הילד, שמו בישראל אלון, כבר נולד במזל טוב. באופן טבעי, הריון ולידה במהלך תקופה כל כך קשה רק חידדו את התחושות וההתנסויות של בלזיצמן. "הרגשתי שהוא ממש שמר עליי לא להתפרק, בכל הסיטואציות ההזויות שהייתי בהן. ממש, אמא תירגעי", היא אומרת. "להביא ילד לעולם בתקופה כזו זה מחייב. זה חייב אותי להבין שאני חייבת לשמור על עצמי, וגם על כל האנשים שסביבי. נסעתי עם הילדה שלי באוטו באיזה בוקר ואמרתי לה 'רוני, אם יש אזעקה אנחנו עוצרות בצד, ואני מוציאה אותך מהרכב'. הייתי בהריון, לא יכולתי להשתטח על הרצפה. אז אמרתי לה 'אני אחבק אותך ואשמור עלייך'. ואז למחרת נסעתי לאיפשהו לבד, והיא שאלה 'אמא, אם תהיה אזעקה, מי יחבק אותך?'. באיזה עולם ילדה בת 4 שואלת שאלות כאלה?".
בלזיצמן ובן זוגה, המתופף מתן אפרת, חיים עם ילדיהם ביפו. לדבריה, היה חשוב להם מאוד להישאר שם, דווקא בעת המלחמה. "הייתה פה אווירה די מתוחה ושקטה, אבל בחרנו להישאר, כי אני חושבת שממש הרוב פה הם כמונו. מיד התקשרתי לגננת הקודמת של הבת שלי, ערבייה מוסלמית. היא יותר פחדה ממני בימים האלה. עוד יותר התחדד לי שזה המקום ואנחנו חייבים למצוא דרך להיות פה, עם השכנים. דווקא היחסים בין היהודים והערבים ביפו נהיו יותר נעימים. נכנסת לחנות של ערבים, הם רק רצו להרגיש אם אתה בסדר איתם".
בלזיצמן ואפרת יופיעו בערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז באילת שיוקדש לדובי לנץ המנוח, שהיה מנהלו האומנותי המיתולוגי של הפסטיבל. "דובי היקר היה הראשון שנתן לי ולמתן את הצ'אנס להיכנס לעולם הזה של הג'אז, בפסטיבל של 2013", היא מספרת. "לא היינו ג'אז בשום צורה, אבל דובי ראה שם משהו, וזו הייתה הופעה בלתי נשכחת. זה ממש פתח לנו פתח. התמיכה והאמונה שלו גרמו לנו לקבל ביטחון. והוא בכלל איש יקר וחשוב לתרבות הישראלית ולעולם הג'אז".
בנוסף, בלזיצמן תופיע בפסטיבל עם הפסנתרן המצוין תום אורן, בערב שישלב שירים (שהיא מבצעת) וקטעים אינסטרומנטליים. מרגיש שהיא כבר לא יכולה לחכות. "אני בכלל בחופשת לידה ולא הייתי חוזרת לשום דבר אחר", היא אומרת, "אבל יש משהו יוצא דופן בפסטיבל הזה. וברור לי, ולכולם, שהשנה הוא יהיה שונה. יהיה מרתק להיות שם".