ליאו, סייח כפרי משולח רסן, מרסס בכדורי רובה את חלונות בית המרזח המקומי, ובכך מלבין ברבים את פניו של המאפיונר האזורי, שהוא כמובן גם בעל האינטרסים העסקיים של הפאב הזה. רוקו ולואיג'י, שני הדודים של ליאו, סוסים מנוסים במסלולי המרוץ של עולם הפשע, מבינים מיד את עומק הטעות של אחיינם הפרוע. לכן , דודו רוקו, סוחר סמים בעיסוקו, נוטש את ביתו המוגן במילנו הרחוקה, ומרחיק ביחד עם קבוצת אנשי אגרוף עד לכפר של ליאו בקלבריה, חבל הארץ הדרומי של המגף האיטלקי.
מאוחר יותר, כשהצרות רק מתגברות, נזעק למקום גם הדוד הנוסף לואיג'י, פושע קר רוח שאין מתאים ממנו על מנת להתמודד עם מצבי חרום שכאלה. מוזר, אבל היחידי שאינו מוכן לנקוף אצבע לטובת ליאו הוא אביו לוצ'אנו, אחיהם הבכור של דוד רוקו ודוד לואיג'י, ובשל כך נכונו לעלילת "נשמות שחורות" עוד הרבה עליות ומורדות, וגם סיבובים חדים ומסוכנים.
סרט המאפיה "נשמות שחורות" יפתח ביום ראשון הקרוב מיני פסטיבל של קולנוע איטלקי חדש, שבמסגרתו ייחשפו בפני צרכני הסינמטקים של חיפה, תל אביב וירושלים, שבעה סרטים שהופקו באיטליה בשנתיים האחרונות. הייחוד של "נשמות שחורות" הוא קודם כל בעלילתו המתומצתת, חמורת הסבר, התנ"כית במידה ידועה. וזאת, לצד חשיפת המנגנון העירום, הפשוט אך רווי הטקסיות, שמאפיין את רצחנותם של ארגוני הפשע בארץ המגף, בין אם מדובר במאפיה הסיציליאנית, או בקאמורה הנפוליטנית, או במקרה הנוכחי – ארגון נדרגטה, הפועל בחבל קלבריה הנחשל.

הבמאי פרנצ'סקו מונזי, שזה לו סרטו השלישי, משתמש רק בחומרי דרמה בסיסים – קשרי משפחה מעוותים, קנאה מוכרת בין אחים מאז ימי קין והבל, וכן הבדלי תרבויות בין העיר לכפר, ובין הצפון המתוחכם לדרום הבראשיתי. הטון שמונזי בחר להגיש באמצעותו את הסרט – פסיעה מחושבת בעקבות עקרונות הטרגדיה היוונית – מקבל חיזוקים חזותיים רבי משמעות, עקב עבודתו הראויה לתשואות של ולאדן ראדוביץ', צלם יליד סרייבו.
בהשראת משחקי אור-צל, ובקונטקסט של ציירי הרנסנס הפלמיים, ממצה ראדוביץ' מתוך הגוונים הכהים שהוא מכתיב ל"נשמות שחורות" את עומק קללת הנצח, שבתוכה שרויים אביו של ליאו ושני דודיו, מאז החטא הקדמון שהתחולל בכפר הולדתם. מדובר בחיסולו של אביהם, חקלאי תמים דרך, על ידי ראש הכנופיה בקלבריה. בניגוד ל"גומורה" הנודע, שהתעסק בארגון הקאמורה הנפוליטני, הרי שמונזי אינו בא להציע פתרונות חברתיים באמצעות סרטו, אלא רק לשקף מצב נפשי קולקטיבי, המאפשר את המשך פעילותו הרצחנית של העולם התחתון באיטליה.
חבל קלבריה ממוקם בדרום מערב איטליה, בשפיץ של המגף, ורק מיצר מסינה, שרוחבו שלושה קילומטרים בלבד, הוא המפריד בין חבל ארץ עני זה לבין סיציליה, מולדת המאפיה. בפלרמו, עיר הבירה של האי הגדול, מתחוללת עלילת "המאפיה הורגת רק בקיץ", שאף הוא מתגלגל כעת לסינמטקים במסגרת "צ'ינמה איטליה".
עלילת "המאפיה הורגת", שנעה בין קומדיית התבגרות לבין סאטירה פוליטית, זרועה בעיקר בגוויות המדממות על מדרכות הכרך הסיציליאני. בין הגוויות הללו, כולן תוצאה של חיסולים, מדלג הילד ארתורו, שאבא שלו עובד בבנק. למנהל של אותו הבנק יש בת ושמה פלורה, והיא בלונדינית חיננית, ובה מאוהב הילד. לצד אהבת נעורים זו, המובנת מאליה, מאוהב ארתורו הקטן גם בדמותו של ג'וליו אנדריאוטי, מי ששימש שבע פעמים כראש ממשלת איטליה, ועיקר פרסומו בא לו כתוצאה מקשריו ההדוקים עם המאפיונרים של סיציליה.
מובן שכלל לא ייתכנו ניגודים גדולים יותר בין פלורה המתוקה לבין אנדריאוטי הנחש. על בסיס מבדח זה בונה הבמאי פייר פרנצ'סקו דיליברטו, המוכר באיטליה בכינוי הטלוויזיוני שלו "פיף", את סיפור האגדה שלו, שמשולב בקטעים אותנטיים, וזרוע בשמות נודעים כמו ג'ובני פלקונה ופאולו בורסלינו - שני השופטים החוקרים שחוסלו על ידי המאפיה במהלך שנות ה-80, בשיא העימות האלים של עולם הפשע עם שומרי החוק (הספורים) בסיציליה. נטייתו של פיף, קומיקאי טלוויזיה נודע, לסכם כל סצנה, ותהא אכזרית ככל שתהיה, עם בדיחה, מרדדת במקצת את המסר ההומני של סרטו. מצד שני, ייתכן שבעיניים מקומיות, כלומר איטלקיות, נראים הדברים כחידודים ושנינויות שראויים לצל"שים. ועובדה היא שבאיטליה הרעיפו אשתקד עשרות פרסים על "המאפיה הורגת רק בקיץ". 
לבד משבעת הסרטים החדשים שיוקרנו בפסטיבלון, תשולב בו גם הצדעה חיננית לסרטי ויטוריו דה סיקה, מענקי זרם הניאוריאליזם, שבשלהי שנות ה-40 ובראשית שנות ה-50 הרים מאשפתות את הקולנוע האיטלקי הנגוע אז בפשיזם. לצד הקומדיות העממיות "נישואין נוסח איטליה" ו"אתמול, היום ומחר", שתיהן בכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן, יוקרנו גם יצירות המופת "גונבי האופניים" ו"נס במילנו". במיוחד מרגש יהיה להיפגש שוב עם "אומברטו דה" הנוגע ללב.