לפני שש שנים הציג קנת בראנה את “רצח באוריינט אקספרס", הראשון בסדרת עיבודים שלו לקלאסיקות של אגתה כריסטי. הוא ביים, וגם כיכב בתפקיד הראשי בתור הבלש הרקול פוארו, כשלצדו צוות של כוכבים וכוכבות. זה היה סרט נחות למדי, הזכור בעיקר בגלל אחת ההופעות ההוליוודיות האחרונות של ג'וני דפ, אבל הוא הצליח מספיק בקופות כדי להבטיח המשך - “מוות על הנילוס".
אחרי הסרט הזה, אדם סנדלר יהיה ידוע בתור אבא של סאני
"דוגי סטייל" עמוק ועצוב כמו שהוא פרוע | אבנר שביט
גם בסרט ההוא, בראנה ומפיקיו הפגינו יכולת מופלאה להסתבך בליהוקים איומים ו/או כושלים. “מוות על הנילוס" זכור בעיקר בגלל ההופעה של ארמי האמר, שלאחר הצילומים התגלה כעבריין מין. היה מאוחר מדי לחתוך אותו מהסרט, אבל קמפיין היח"צ החביא אותו, וזה היה אקורד הסיום שלו בהוליווד. יחד איתו הופיע גם ראסל בראנד, שהשבוע התפרסמו נגדו האשמות בעוון הטרדה ותקיפה מינית של כמה נשים, כולל אחת שהייתה בת 16 בשעת המעשה.
לצדם של בראנד והאמר, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן, הופיעה גם גל גדות, ו"מוות על הנילוס" זכור בעיקר בגלל דקלום נלעג שלה שהפך לוויראלי. ובכל זאת, האולפנים החליטו להפיק סרט שלישי בסדרה. אפשר להבין למה - העיבודים המודרניים האלה לאגתה כריסטי, איומים ככל שיהיו, הם תוצרת שלא מזיק להחזיק בקטלוג של שירות סטרימינג. הם מבוססים על מותג מוכר, מציגים שלל שחקנים אטרקטיביים ופונים לקהל מבוגר, שבדרך כלל מתקשה למצוא את מבוקשו בימינו.
הפרק החדש נקרא “רדופים בוונציה", אם כי יאה יותר היה לקרוא לו “מוות בוונציה" או “מתים משעמום בוונציה". גם הוא מציג קאדר מרשים של שחקנים ושחקניות, אבל הפעם אף אחד מהם לא מעורב בסקנדל יוצא דופן, והסרט כושל לחלוטין בזכות עצמו.
בניגוד לשני העיבודים הקודמים, שמבוססים על שניים מכתביה הקנוניים ביותר של כריסטי, “רדופים בוונציה" מבוסס על אחד מחומריה הפחות מוכרים, "Hallowe’en Party", אם כי זו השראה חופשית בלבד, והעיבוד שונה עד מאוד מהמקור.
כמשתמע משמו, הסרט מתרחש בעיר האיטלקית היפהפייה שמספקת לו נופים מרהיבים. פוארו, שוב בגילומו של בראנה, מבקש לצאת לפנסיה, אך אז מגיעה חברה משכבר הימים, סופרת מתח בגילומה של טינה פיי, ומזמינה אותו למסיבת ליל כל הקדושים באחוזתה של זמרת אופרה.
הזמרת איבדה את בתה בנסיבות טרגיות, ומביאה למסיבה מדיום מהוללת, שאותה מגלמת מישל יאו, שזכתה השנה באוסקר על “הכל בכל מקום בבת אחת". היא מקווה שהאורחת תאפשר לה לתקשר עם ילדתה המנוחה. פוארו, מצדו, מתכנן לחשוף שהמתקשרת היא נוכלת. במקום נמצאות עוד כמה דמויות, בהן המשרתת הנאמנה של הדיווה, בגילומה של קאמי קוטן, שאותה אנחנו רואים לאחרונה בכל מקום - כולל כמזכירה האישית של ראש הממשלה ב"גולדה".
כמובן שהתוכניות משתבשות, ואחת הדמויות מוצאת את מותה במהלך המסיבה. כעת, על פוארו לפענח מי אחראי למוות הזה, ועל הדרך גם לנסות לגלות את האמת מאחורי מות בתה של כוכבת האופרה.
מעבר להתבססות על חומרים מוכרים פחות של כריסטי, ההבדל המרכזי בין “רדופים בוונציה" ל"רצח באוריינט אקספרס" ו"מוות על הנילוס" הוא בגישה: שני הסרטים הקודמים היו מותחני בילוש קלאסיים ותו לא, אבל הסרט הזה מוסיף לקדירה גם אלמנטים של אימה על־טבעית. יש בו סיאנסים, רוחות, הקפצות והפחדות מהסוג שרואים בדרך כלל בזוועתונים לבני הנעורים - כמה מהסצינות בו מזכירות את להיט האימה הטרי “נגעת נרצחת".
על הנייר, זה שילוב מעניין ומרענן, אך הסרט נופל ברמת הביצוע. הבימוי של בראנה כבד ומסורבל באופן כללי, ומגושם במיוחד בכל פעם שהוא משלב אלמנטים על־טבעיים. השילוב של מיסטיקה בעלילה לא נראה אורגני, אלא נותר בסופו של דבר גימיק מסחרי, כזה שמבקש לשאוב מהפוטנציאל הכלכלי של האימה, הז'אנר הכי מסחרי כרגע בהוליווד, לקרב את הדור הצעיר לאגתה כריסטי ולאפשר לשלב את “רדופים בוונציה" תחת קטגוריית “סרטי האלווין" בשירותי הסטרימינג.
כמו בסרטים הקודמים, גם כאן התצוגה של בראנה כפוארו בלתי נסבלת, עם מבטא כבד מנשוא וקשה להבנה, ובלי טיפה של מודעות עצמית. אני באמת מתקשה להבין איך שחקן שייקספירי שכזה, שהוא בעיקרון גם במאי כל כך מוכשר, שרק לא מזמן הוציא תחת ידיו יצירת מופת כמו “בלפסט", מבזבז את הכישרון ואת האנרגיות שלו על פרויקטים כל כך נחותים.
בצד השמות שכבר הוזכרו, הסרט מציג גם את ג'יימי דורנן ואת ג'אד היל, שכיכבו באותו “בלפסט". אף אחד לא מותיר כאן חותם. תצוגות המשחק חורקות, וזה לא באשמת השחקנים או השחקניות - הרי כך היה גם בשני הפרקים הקודמים בסדרה. במקרים אחרים, השימוש של “רדופים בוונציה" בשמות שיש ברשותו פשוט שערורייתי. לקחת שחקנית כמו מישל יאו, שנמצאת כרגע בשיא מרגש בקריירה שלה, ולהשתמש בה במשורה ובצורה עלובה כפי שקורה פה - זה מקומם.
יש בסרט אלמנטים מעניינים. במישור אחר שלו, פוארו עובר כאן תהליך: הוא לומד להבין שיש בעולם דברים שגדולים מהרציונל שלו, ולומד לאהוב מחדש את מלאכת הבילוש. גם פתרון התעלומה מכיל בתוכו טרגדיה מלאת עוצמה, אם כי הוא לא משכנע במיוחד, ובסופו של דבר נהנה להטיל את האשמה על השעיר לעזאזל הקבוע של התרבות והחברה - יותר מכך לא נוסיף כמובן.
פגמיו הרבים של הסרט מביסים בסופו של דבר את מעלותיו המעטות, והוא מתגלה כחוויה לא נעימה, שמשלימה את אחת הטרילוגיות הקולנועיות המחרידות של השנים האחרונות. באמת שהייתי מעדיף לצפות בלופים בגיא הוכמן מופיע מול חברי הקואליציה מאשר לצפות שוב באחד מהסרטים האלה, או חלילה בשלושתם יחד. החדשות הרעות הן שכריסטי השאירה מאחוריה מעל מאה נובלות וסיפורים קצרים, אז סביר להניח שזו לא הפעם האחרונה שבראנה מעבד את אחד מכתביה.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!