איפה התחיל הסוף? יש כל כך הרבה נקודות שבהן מתחילים סופים. אולי במריבה האחרונה, זו שהייתה דומה לעשרות לפניה אלא שבפעם הזו כשאמר, "אני חושב שהגיע הזמן שניפרד," לא מחתה, והוא הביט בה בהפתעה והיא המשיכה לשתוק, רואה איך הפנים שלו נצבעות באפור, מתכהות והולכות וכששאל בלחש אם זה מה שהיא רוצה השיבה, "כן, אני רוצה שתעזוב", וממש יכלה לשמוע משהו נופל בתוכו ונסדק ובאותו רגע נרשם בדברי הימים שלהם שהיא זו שהחליטה שייפרדו, כמו במשחק שבו מתנועעים עד שמישהו אומר פְריז וצריך לקפוא בתנוחה, ככה הקפיא אותם ה"פְריז" דווקא באותו הרגע, ב"אני רוצה שתעזוב" שלה, ממקם אותם בתפקידי נוטשת וננטש שכלל לא שיקפו את חייהם.
ואולי התחיל הסוף כמה חודשים קודם לכן, כשישבו מול המטפל הזוגי והיא אמרה שכבד לה לסחוב אותו והוא התפרץ בזעם שכמותו לא ראתה מזמן, פגוע ומושפל נבח עליה, "את סוחבת אותי?? את?? שנים שאני מחזיק את המשפחה הזאת, שנים שאני לוקח אותנו קדימה..." והיא הנהנה ואישרה ואמרה שזה נכון אלא שכבר תקופה... המרירות הזו שלו, כמו רעל בכל מקום, התוקפנות והתחושה שדופקים אותו, שכולם כל הזמן דופקים אותו, "כולם כן! אבל לא את! זה לא נגדך!" הוא צעק והיא שמעה כמה שהוא פצוע אבל זה רק הבהיל אותה יותר והיא פרצה בבכי ותלתה עיניים בתקווה במטפל עם המבטא האנגלוסקסי שהביט בהם כמו שמביטים בסרט טבע וסירב להתערב ורק כשהתחננה, "תעזור לי פה", שאל, "מה את בעצם צריכה?", והיא נתקעה עם השאלה הזאת שהמשיכה להתנגן אצלה בלופ שעות וימים אחר כך, מה אני בכלל צריכה, לעזאזל? מנין לי לדעת מה אני צריכה כשכל הזמן אני ממלאת צרכים של ילדים וגבר שמשהו פינצ'ר אותו ומאז הוא הולך ושוקע ומאבד אוויר ובכלל לא משנה מה אני עושה. ואולי הסוף התחיל כשאמר שהוא רוצה שהם ילכו לטיפול זוגי כי משהו לא עובד והיא הציעה שילך הוא בעצמו לטפל בבעיות שלו כי דווקא אצלה הכול בסדר, היא עובדת ולומדת וטוב לה ומעניין לה.
והוא שאל בצער, "את לא רואה כמה שאנחנו רחוקים?" והיא חשבה על כל הפעמים לאורך השנים בהן אמרה בדיוק את זה והוא היה עונה שזו תקופה כזאת ושלא תלחץ ושהוא עסוק, ומשהו בה רצה לנקום בו קצת על כל הפעמים שעזב אותה למרות שלכאורה נשאר, אבל היא הייתה חכמה מזה וגם זכרה שתמיד חזר אליה מהמרחקים הפנימיים שאליהם הלך.
היא כמובן הסכימה שילכו לטיפול זוגי ואפילו מצאה להם מטפל מומלץ. נשים לא יכולות לסרב להצעה ללכת לטיפול זוגי, התלוצצה בינה לבין עצמה, כי מפתה אותן מדי האפשרות לשבת ולנהל שיחות בלי שאפשר יהיה לברוח כי יש מי שמשגיח ויש חמישים דקות וצ'ק שמן שמשאירים בסוף וחבל על הכסף כי אם כבר באנו אז לפחות נעשה מאמץ, ככה היא חשבה, מכניסה את עצמה שוב לאותו דימוי קצת מגוחך שתמיד היה לה בחשאי בקשר לבנות מינה, הצורך האובססיבי הזה בקשר, היא השלימה עם זה שכזאת היא ובכל זאת שנאה את זה לפעמים, להיות כל כך תלותית וכל כך נזקקת, כזאת מין קלישאה לחה כמו מגבון.
אם היה משהו טוב בהתבגרות, זו ההרגשה שהיא מתחילה להזדקק פחות. אלא שכמו בכל החוקים הפיזיקליים שאף פעם לא מזייפים, ככל שהיא הצטרכה פחות, הוא הצטרך יותר והיא ידעה שזו לא רק הנדנדה הרגילה שזזה בחיים של כל הזוגות שמתחלפים ביניהם בתפקידי מושג יותר ומושג פחות, היא ידעה שהפעם זה התיישב על משהו גדול יותר, משהו שבמבט ציפור יכלה להכניס אותו תחת הקטגוריה של משבר גיל ארבעים שאם להודות על האמת, תקף כנראה את שניהם, אם כי את כל אחד מהם בצורה אחרת ובתזמון מעט שונה.
כי אולי הסוף התחיל כשעזב את הסטארט־אפ שהשקיע בו עשר שנים מחייו וחיכה לשווא שיקראו לו לחזור עד שהבין כעבור שלושה שבועות שלא יקראו לו כי האמת היא שהם כבר מזמן מסתדרים בלעדיו, ואולי התחיל הסוף כשהיא זעקה, "אבל איך נחיה?? וממה נתפרנס??" והוא ביקש שהיא תסמוך עליו כי כל החיים פרנס אותם יפה וביקש שתתמוך בו כי הוא מוכרח לעשות את זה ולהבין פעם אחת ולתמיד מה הוא שווה בכלל, והיא ידעה שהוא צודק ושהיא באמת מוכרחה לתמוך בו אבל התמלאה בחרדות והעמידה פנים שהיא מפרגנת בזמן שבתוכה נהייתה מכווצת ולחוצה, לוקחת בחזרה את כל האמון שהיה בה כלפיו, שוכחת את כל מה שהוא נתן לה, שוכחת את זה שבמשך שנים דאג לכול, שוכחת את התקופות שבהן חיפשה את עצמה בין עבודה לעבודה והוא היה אומר לה, "קחי את הזמן, אל תמהרי, בסוף יגיע משהו מדויק", ומהר מאוד זנחה אפילו את הניסיון להסתיר את זה שהיא רותחת, כועסת על חוסר האחריות שלו ועל זה שהוא ילדותי ועושה בעיות והורס את השקט דווקא כשהכול בעצם ממש בסדר. "למה אתה לא יכול להסתפק במה שיש?" צעקה באחת המריבות והוא הביט בה בעיניים חרוכות מאכזבה ואמר, "כי אני טוב יותר מזה".
אולי שם התחיל הסוף, באכזבה שלו ממנה או באכזבה שלה ממנו או באכזבה של כל אחד מהם מעצמו, שהלכה והצטברה בתוכם כמו בוץ והתקרשה ונדבקה ולכלכה ביניהם הכול. ואולי זה התחיל כשהפסיק לבוא לארוחות המשפחתיות אצל ההורים שלה או שהואיל להגיע אבל הקפיד על פרצוף תחת כל הערב ורב עם כל מי שרק הסכים לריב איתו בחזרה, והיא תמיד חזרה מנופחת מעצבים, בוערת, מפוצצת עליו כי שמה זה היה הכי רגיש שלה, באזורים של המשפחה, ובתוכה ידעה שדווקא בגלל זה שם הוא עשה לה הכי צרות, כי הרגיש שהם לוקחים אותה ממנו ושבעצם מעולם לא עזבה אותם לגמרי ואף פעם היא לא רק שלו בלבד.
ופעם, ברגע אחד של כנות נדירה הודה שלפעמים היה נמלא טינה על העובדה שהיא תמיד איתם בלב שלה ובגלל זה הוא אף פעם לא מצליח להרגיש שהוא הכרחי וחיוני לה ושבלעדיו תהיה אבודה, כי תמיד יש ריפוד בינה ובין הרצפה ואילו הוא, בתוכו הוא תמיד לבד. איפה התחיל הסוף? אולי בגבר ההוא ברמזור שנראה בערך בן חמישים והיה בעיניה חתיך מסוג חדש, חתיך בקטגוריה של מבוגרים שמעולם לפני כן לא בחנה, והוא התבונן בה במבט שגרם לה להסמיק בתחתונים וכששאל אם היא פנויה, היא השיבה, "לא". והוא אמר, "חבל", והיא לרגע הרגישה שהוא צודק.
או שאולי במסיבת יום ההולדת האחרונה שלה, כשקלטה את איתן פתאום בזווית מבט, עומד בפינת החדר ומדבר עם מישהי שלא הכירה ובעיניים שלו היה ניצוץ שכבר כל כך הרבה זמן לא ראתה בהן, ולרגע הכתה בה האפשרות שאולי בלעדיה יהיה מאושר יותר, שאולי כל הדכדוך של השנתיים האחרונות יוצא ממנו בעיקר מולה, כמו ילד שהבכי שלו מתפרץ רק כשאמא שלו בסביבה.
# הרומן "סיפורים מן הפרידה" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר