אמיר שילון, "נשים מרגישות בנוח", קתרזיס, 199 עמ'
כמעט כמו בשיר של אהוד בנאי, הילד בן 30, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו. רק שכאן הילד בן 35, הוא סובל מהקאות וסחרחורות לא מוסברות בדירה השכורה שלו שבלב תל אביב, עם האמבטיה המכורסמת מחלודה, מתחיל אולי לאבד את השמיעה באוזן אחת, וגם כשיקדח מחום, הוריו לא ימהרו לבוא אליו עם סיר מרק ואמו לא תניח תחבושת על לבו ותספר לו על הילד שהיה.
"'אצלנו בבית אפשר לדבר על הכל', הם תמיד אמרו, אבל לא דיברו על שום דבר. לדבר זה לחשוף רגשות, ורגשות זה לבתים אחרים", מסביר הילד שגדל, תמיר. היו גם מכות פה ושם, והצלפות מגבת מסבתא; ואז אביו של תמיר התחיל לסבול ממיגרנות קשות, התמכר לכדורים, ואחר כך התמכר לגמילות מהכדורים ולסבל עצמו. "אם לא הסבל, לא היה מוצא עניין בחייו".
לתמיר אין תחביבים, אבל הוא מכיר בדיחה על הפסטה שמכונה "חונקי כמרים" ומספר אותה (לא לנו) בדייט ראשון עם עדן, בחורה שמתפרנסת מדיקור סיני ושרק בדייט השני יתברר שהיא קטועת רגל. הוא מפוטר הייטק טרי ומתוסכל ("החיים הם לא גרפים, ומה שאולי התאים לו לפני עשור, עכשיו יושב לו על הגב כמו תרשים זרימה תקוע") שמחפש אהבה, כמעט כמו כולם, מתבאס ממשחקי ה"יש קליק/אין קליק" ולא מבין למה זה צריך להיות כל כך מסובך ומתוסבך. "בסך הכל שני אנשים שנפגשים ומנסים להחליף בדידות ביחסים לטווח ארוך". מצד שני, הוא עזב מישהי מפני שחיתוך הדיבור שלה עצבן אותו, אבל טוען בצער ש"נשים מרגישות בנוח לא להרגיש איתי בנוח". חברו אופיר לעומתו לא מתעניין ביחסים, אלא רק ביחסי מין. הוא מנסה ללמד את תמיר תכסיסים רומנטיים שרובם וריאציות על איך להיות אדיש וקשה להשגה, ומשתמש בתכשיר לעיבוי שיער שקצת פוגע בזקפה.
תמיר, שהתקרח לפני שנים ("המקום הבודד ביותר בעולם, והוא כולו במרכז ראשו"), חושב שהמחיר הזה גבוה מדי. אופיר הוא מפוטר הייטק קצת יותר ותיק, שאולי ייאלץ לחזור לגור עם אמא שלו בפתח תקווה, והספר של אמיר שילון הוא גם סוג של קינה לעולם ההייטק בכלל. ככה זה נשמע כשתמיר מוצא סוף־סוף עבודה: "בסוף איילון, אחרי הפקקים שסוחטים מהאדם את שאריות כוחו, במעלה הגשר וליד דינוזאורי הענק העשויים מפלסטיק, בלב אזור תעשייה אפור ומנוכר - כבישיו בודדים ומלאי געגוע - בקומה השנייה של בניין משרדים ישן, מאחורי דלת ברזל גדולה וכבדה, בחדר הקיצוני ביותר - שם שוכן הייאוש".
השנה 2009, וגיבורי הספר נפגשים על ספסל קבוע בשדרות רוטשילד, שותים בבר "ועד הבית", מעשנים קאמל (תמיר נמנע), כבר מתגעגעים לפלאפל שלושת הטעמים של אורנה ואלה, מדשדשים בתוך "עסיס הפיקוסים" בשדרה ועולים ויורדים במדרגות "חומות כמו סוכריות קפה" של בנייני באוהאוס מזדקנים לצלילי החברים של נטאשה ("מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה / שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע") ולאונרד כהן.
גם השיר "יוסלס" של דפש מוד מתנגן ברקע ועשוי לאייר את הקשר המופרע שנרקם ונפרם לסירוגין בין תמיר ועדן, עם שורות כמו (בתרגום חופשי): "טוב, הגיע הזמן, זה מתחיל לכאוב, תחליטי כבר מה זה שווה? (...) אני עומד כאן מואשם, האגרוף שלך בפרצוף שלי, מרגיש עייף וחבול, עם הטעם הכי מר שיש". הקשר הזה מגיע לשיא קטסטרופלי בפריז, שם מתברר סופית שנכותה הפיזית של עדן (בין היתר היא לא מסתדרת עם הפרוטזה החדשה שלה) מחווירה לעומת שריטותיה הנפשיות. שילון מתאר בישירות אפקטיבית את משיכתו של תמיר לאישה עם גדם; אני לא מצליח להיזכר בספר ישראלי אחר שהציב במרכזו גיבורה רומנטית שמצבה הגופני הוא מהסוג שמיוחס בדרך כלל לגברים שנפצעו במלחמה (עדן נפצעה בתאונה "רגילה"). זה היפוך תפקידים מעניין, בספר ביכורים שמתגלה כממתק מקורי ומרענן.
ב"אל תספר לאחיך", ספרו האחרון של מאיר שלו, האישה מנצלת את נכותו של הגבר (הכמעט עיוור) במשחק כוחות אכזרי שמענג בעיקר, אם לא רק, אותה. גם שילון מתעניין בשדה הקטל הרומנטי שגובה אבידות משני הצדדים, והזווית שלו אינה חדלה להפתיע. אופיר אגב קורא לתמיר "אחי", ושניהם ממעטים להסתיר פרטים אינטימיים אחד מהשני, ללמדנו סופית שגברים ישראלים - בין שהם אחים ובין שלא - באמת לא יכולים שלא לדבר על "זה", שלא לומר לרוץ לספר על זה.
שילון דואג לאיזון בריא/חולה בין עדן ותמיר, ומצייד גם את גיבורו הזכר בהפרעה נפשית (אובססיבית־קומפולסיבית?) של פחד מחיידקים ומפולשים אנושיים לדירתו שמבקשים לחסלו. בכל מקרה, באהבה כמו באהבה כנראה, חוסר השלמות של עדן נראה לתמיר מושלם בדרכו (כאמור, גדם מרתיע אותו פחות מחיתוך דיבור), והיא זו ששוברת את לבו ולא להפך, אם כי מתברר שאין לה מושג שעשתה זאת, והוא נדהם לגלות "עד כמה היא לא מודעת, עד כמה היא לא מבינה את הכאב". אבל בסופו של דבר, תמיר - ושילון - יודעים שמכאב באנו ואל כאב נשוב, מצולקים פחות או יותר, ואין מי שיינצל לחלוטין מרוע הגזירה.
הכתיבה של שילון מורכבת ומרובדת גם כשהיא נראית פשוטה. יש בה כנות רגשית נקייה מזיופים ומחשיבות עצמית (התכונה שמכשילה כמעט תמיד את מאיר שלו ודומיו). הרומן מתוחכם אבל אינו מתחכם כמקובל ביצירות ביכורים, והוא משמיע קול גברי בוגר וצלול, אינטליגנטי ורגיש, שחסר - איך לומר, עד כאב - בנוף הספרותי שלנו. יכול להיות שכך בדיוק היה נראה הספר שהייתה כותבת קארי ברדשו מ"סקס והעיר הגדולה" (וסדרת ההמשך "פשוט ככה"), אילו הייתה גבר תל־אביבי שמדווח היישר מחזית זירת הדייטינג המקומית, עם השפיץ של קארי הצעירה והעומק של קארי הבשלה. כעת לא נותר אלא להרגיש בנוח עם ספרו הראשון של שילון, ולחכות בקוצר רוח לספרו השני