תומס אנגר ויורן ליר הורסט, “מספרי מוות", מאנגלית: דפנה ברעם, עברית וכתר, 336 עמ׳

ככה זה היום. כדי להתנחם קצת ולברוח מכל החדשות הרעות של העולם, מחפשים מתח סקנדינבי. זה מה שהולך עכשיו. אפלה נפשית ופיזית, כפור מקפיא עצמות וכמה רציחות מחרידות, והנה יצאנו מנוחמים וטובי לב. לא נשמע מתקבל על הדעת, אבל עובדה. אלה הזמנים שבהם אנחנו חיים. מתחילים בנטפליקס או דומיו.

אולי יש משהו בסגנון “הגשר" - בלשית מבריקה עם הפרעת אישיות חמורה, שהילדות של גליה עוז היא קייטנה לעומת הילדות הסקנדינבית שלה (נסו תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, וזוהי רק ההתחלה), ושיודעת לפתור פשעים אבל לא לתקן את עצמה. אם אין גשר (שמפריד בין דנמרק ושוודיה, או בין היגיון לשיגעון, או בין זוועה לאימה), יימצא איזה צריח, או מגדלור, או סתם קעקוע דרקון, לכו תדעו.

העיקר שתהיה איזו מופרעות אקזוטית של מישהו מתישהו, כי הסקנדינבים מופרעים, קר שם נורא וחשוך רוב הזמן, ואין מה לעשות חוץ מאשר לפתח הפרעות, לרצוח (ו/או להתאבד), לנקום - תמיד יש להם במי לנקום, וכל נקמה משוכללת מחברתה - ולנחם תוך כדי כך את תושבי האזורים היותר חמימים של הכדור. תסמכו עליהם. ממתי הם הפכו לכזאת קלישאה, הסקנדינבים, ואיך זה שאיננו יודעים שובע מהם? אוקיי, לא מצאנו משהו בנטפליקס, אז שיהיה בצורת ספר.

זה בדיוק אותו הדבר, בוודאי במקרה של “מספרי מוות" הנורווגי, מותחן יעיל (מיד נתעכב על המילה הזאת), שנראה כי עבודת המילוי של האוויר שמנשב בין שפע האירועים המסתחררים בו - כלומר, הכתיבה עצמה, החלק של הספרות - הייתה קצת כבדה על שני המחברים (בסקנדינביה הם מרבים להגיע בצמדים, כדי לחלוק בנטל של כל האפלה והכפור האלה), עיתונאי וחוקר משטרה לשעבר, ואולי אפילו עצבנה אותם.

למה להשקיע בפיתוח דמויות, עולם פנימי ואווירה כשיש עלילה כל כך מתוקתקת? למה לטרוח להעמיד פנים שזה ספר, כשברור לכל בר־דעת שמדובר בתסריט מודפס שרק מחכה לתחילת הצילומים? אקשן, קאט, נקסט. במקום מחשבות והגיגים יש הוראות בימוי. “יעיל" זו לא בהכרח מילת גנאי בהקשר של “מספרי מוות".

הכל רץ, טס, שועט ובועט וחותר לקתרזיס. לא הרגשתי מרומה או מקופח ולא חשבתי לרגע להחזיר את המוצר למפעל. כמו שואב אבק שאינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא, במכונה הזו אין קלקולים מיותרים, וכל מרכיביה שקופים לחלוטין, הושט היד וגע בם. היא ממלאת את תפקידה ובסוף התהליך משמידה את עצמה.

הדמויות כאמור מסומנות יותר מאשר מעוצבות. הנה הבלש הציני הגרוש והשחוק, שאנחנו אמורים ללמוד עליו בעיקר דרך יחסו לאחרים. את הבוס שלו, למשל, הוא שונא. את בתו המתבגרת והמתנכרת הוא דווקא אוהב. חם־קר, שחור־לבן. הבת משתתפת בתוכנית ריאליטי בסגנון “האח הגדול", שנקראת “הקוד האתי" ומשמשת כתפאורה חיונית לעלילה, וממנה ינבעו חשודים כמו גם קורבנות פוטנציאליים בסכנה.

וקבלו את העיתונאית הצעירה והשאפתנית, שחובשת פיאה ומסתירה מחלה נדירה (ברור) וקשורה ללא ידיעתה לטראומה שהבלש סוחב מעברו, כי בספרי מתח סקנדינביים, ולא רק בהם, אם לבלש אין איזו טראומה מהעבר, האבק פשוט לא יישאב באותה מידה של הצלחה.

ההגדרה “עיתונאית" קצת גדולה על הנערה; היא עלוקת רכילות באתר שמתמקד בסלבס, שיודעת שהיא מסוגלת ליותר ונואשת להוכיח את זה. הבוסית שלה קשוחה ותובענית אבל גם אמהית בדרכה. ויש בלשית חדשה שהאפיון הכי בולט שלה הוא היותה “חצי קרואטית". אם יש מתח מיני בין מי מהדמויות, הוא בלתי מורגש.

העלילה קופצת בקצרה לקופנהגן ומקומות אחרים, אבל מתגלגלת ברובה באוסלו, אם כי הכתיבה לא מעבירה תחושה אמיתית של העיר וחבל, כי זאת חתיכת עיר. ואז סלבס מתחילים להיטבח בזה אחר זה באופן רנדומלי לכאורה, שעד מהרה מתברר שאינו רנדומלי כלל.

הנרצחת הראשונה היא ספורטאית אולימפית מרובת אויבים שבדיוק חיסלה חשבונות עם כל העולם בספר חדש, ואז נוצרת ספירה לאחור, ומיד יישלפו כצפוי מכל בוידם אפשרי אלף טירלולים, מופרעויות, סטיות וגחמות סקנדינביות כיד הדמיון, כולל קריצה מקומית ל"פסיכו" ושאר תופינים.  
האמירות של המחברים על תרבות הסלבס אינן עמוקות במיוחד ואינן מחדשות הרבה. כולם רוצים להיות מפורסמים, חוץ מאלה שלא, ורבים נידונים להתפרסם בעל כורחם, בחייהם ובעיקר במותם. פרסום אינו ערובה לאושר, עושר אינו ערובה לאושר, ואולי בכלל אין דבר כזה, אושר, בטח לא בנורווגיה, כשם שאין “קוד אתי" והכל פרוץ. ואנשים נורמליים? אין חיה כזאת.

אז למה כל זה מנחם, אם בכלל? מהסיבות הידועות, כמובן: אחרי הכאוס הגדול שב הסדר לעולם, אבות מתקרבים לבנותיהם, מעגלים נסגרים, ורשעים חדלים לעלוז, עד הפעם הבאה. טיול לסקנדינביה הוא תמיד נחמד, גם אם יש יותר גוויות מפיורדים. צרות של אחרים גם הן מתכון בדוק להרגשה טובה. אם ככה סובלים בנורווגיה, מי אנחנו שנתלונן? הפרעות של אחרים מחזקות את האשליה שאנחנו בקו השפיות לכאורה. האפלה היא שלהם, אבל האור כולו שלנו. נו באמת, על מי אנחנו עובדים? אמר את זה יפה מישהו לא סקנדינבי בעליל - מאור עזרא, ראש המאפיה הפיקטיבית של נהריה בסדרת הטלוויזיה “השוטרים": “בסוף היום מה יש? לילה. ובלילה כולם לבד". 