המונח המשומש מדי “אגדה חיה" קצת קטן על טום קונטי. השחקן הנפלא, שזכה כמעט בכל פרס אפשרי על הופעותיו הבלתי נשכחות בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. קונטי עשה כל מה שאפשר לעשות במקצוע שלו וידו עדיין נטויה. בגיל 82 וחצי, הוא הספיק לא רק לגלם סופרים, מחזאים ויוצרים במהלך הקריירה המפוארת שלו, אלא גם פרסם ספר בעצמו - “הדוקטור", מותחן ריגול שהתקבל היטב, ויש לו דעות מוצקות ומרתקות על כתיבה וכותבים.
נפגשנו לראיון מיוחד בביתו היפה בצפון לונדון, בשכונת וילות שבה קשה להתעלם מריבוי המזוזות על הדלתות. מכוניות אספנות מרהיבות קישטו את שבילי הכניסה אל הבית, ואשתו ב־57 השנים האחרונות, השחקנית קארה ווילסון, טבלה בבריכת השחייה שבקומת המרתף. בתם היחידה, נינה קונטי, היא קומיקאית מצליחה עם כישורי פיתום לא שגרתיים, שנעזרת בבובת קוף שובבה.
“היא שיחקה שנה ברויאל שייקספיר קומפני", סיפר קונטי, “וזאת הייתה חוויה נוראית בשבילה, שכמעט הוציאה לה את החשק לשחק. איכשהו היא מצאה את הבובה הזאת והתחילה להופיע איתה במועדונים קטנים; אנחנו היינו מאוד מודאגים בהתחלה, כי זה היה כל כך אזוטרי ונישתי וחשבנו שאין לזה עתיד, אבל אז גילינו שהיא פשוט מבריקה, וההצלחה שלה לא הפתיעה אותנו".
הוא שמח שמזהים אותו כ"אבא של נינה קונטי", אבל רבים מזהים אותו דווקא כאביה של אמילי, כלתו (לרגע) של רוס מ"חברים", בפרקי הסדרה שצולמו בלונדון ושמבליחים מאז באלפי שידורים חוזרים, ולאחרונה גם כאלברט איינשטיין בלהיט הענק “אופנהיימר". “כשהבמאי כריסטופר נולאן הציע לי את התפקיד, אמרתי מיד: כן, תודה! מה עוד אפשר להגיד? לא הפחיד אותי לשחק איש כל כך מפורסם, כי אני זקן מדי בשביל לפחד.
ניסיתי לעשות אותו אמין - הוא היה איש הרבה פחות אקסצנטרי ממה שנדמה, ומאוד עדין ורגוע - ואני מקווה שהצלחתי. ההצלחה העצומה של הסרט לא הפתיעה אותי. כבר כשקראתי את התסריט הרגשתי שיש פה משהו מיוחד. הכל היה כתוב בגוף ראשון, דרך העיניים של אופנהיימר, ‘אני נכנסתי אל החדר' ולא ‘הוא נכנס אל החדר', וזה שואב אותך פנימה מיד.
יש בסרט כל מה שאפשר לבקש מסרט טוב - מתח, קונפליקט, שאלות מוסריות חשובות ורקע היסטורי מדהים - ובכל זאת, בעידן שבו כל סרט שני הוא על גיבורי־על, עם אפקטים ופעלולים במקום מילים, משמח לראות שיש ביקוש ליצירה של שלוש שעות שדורשת הקשבה וריכוז וקצת מאמץ אינטלקטואלי. זה מוכיח שלא הכל אבוד, ואני מקווה שזה ישכנע מפיקים להפסיק להתייחס לקהל כאל עדר של מטומטמים שדורשים שיאביסו אותם בג'אנק פוד תרבותי. אם תציעו להם מזון איכותי יותר, הם לא יסרבו לו. עובדה".
קונטי הוא ממוצא מעורב - סקוטי ואיטלקי - אבל, בהמשך ליהדותו של איינשטיין ולמזוזות של השכנים, הוא אומר: “זה לא שכמה מחבריי הטובים ביותר הם יהודים. כמעט כל החברים שלי הם יהודים". הוא תומך ישראל נלהב, אף שמעולם לא ביקר בה (“אני מאוד רוצה לעשות את זה, אבל מניח שעכשיו זה לא הזמן האידיאלי לכך"), גם ובעיקר בימים אפלים ומורכבים אלה. “יהודים הם עם רודף שלום", הוא אומר.
“דווקא אצל המוסלמים יש אהבת מלחמה יותר מפותחת. המציאות הנוכחית כל כך מסובכת, וזה קורע לב כשאתה רואה את הסבל המזעזע והמיותר בשני צדי הסכסוך, אבל ברור לי שאם היו עושים לסקוטים למשל מה שחמאס עשה לישראל ב־7 באוקטובר, הנקמה לא הייתה מאחרת לבוא, והיא הייתה מאסיבית. אני יכול רק להתפלל יחד איתכם לפתרון מהיר וכמה שיותר יעיל לסכסוך הנורא הזה".
יהודי מסוים אחד, המפיק המושמץ הארווי וויינשטיין, הוא בהחלט לא חבר של קונטי. קונטי היה אמור לביים ולככב בסרט על פי המחזה “PRESENT LAUGHTER" מאת נואל קאוורד, על מחזאי הדוניסט במשבר. הכל היה מוכן, והצילומים היו אמורים להתחיל בברלין, כשלפתע הודיעו לקונטי, בארבע לפנות בוקר, שוויינשטיין מוריד את השאלטר ומבטל את ההפקה. מתברר שהשחקנית הראשית, קלי מקגיליס, עברה חוויה לא נעימה עם הטורף הסדרתי, וקונטי שילם את המחיר.
הוא לא ביים מאז בקולנוע (“הייתי בהלם ואז באבל"), אבל כן ביים בתיאטרון, ועדיין חולם לביים הפקה חדשה של “השחף" מאת צ'כוב; נינה בתו נקראת על שם דמות השחקנית הצעירה במחזה, שמוכיח, לדבריו, שאין טרגדיה בלי קומדיה, ולהפך. אפילו כששיחק גבר משותק מהסנטר ומטה, שדורש המתת חסד, במחזה “של מי החיים האלה לעזאזל?" (תפקיד שעליו זכה בפרסי טוני ואוליביה), “הוספנו בדיחות, אחרת זה היה בלתי נסבל".
על חלום “השחף" הוא מספר: “הזמנתי תרגום חדש מרוסית, ואני רוצה לעשות הפקה שתהיה נאמנה לטקסט המושלם, שמדבר על הרס החברה ועל קסם התיאטרון; לצערי לא כל כך יודעים לעשות צ'כוב באנגליה, ואיכשהו תמיד מפספסים את הגאונות שלו. הלוואי שאנחנו נצליח לעשות תיקון".
על תפקידו הווירטואוזי כמשורר סקוטי שתיין ורודף נשים בסרט “ראובן ראובן" (1983) היה קונטי מועמד לאוסקר. הוא נעדר מהטקס, מפני שצילם באותו זמן סרט שבו שיחק את האפיפיור, לא פחות, ואומר בחיוך ש"לבסוף נעשה צדק פואטי כשרוברט דובאל זכה, כי הוא היה אמור לעשות את תפקיד האפיפיור, אבל אז הבמאי ‘הדיח' אותו ושכר אותי. דובאל צחק אחרון, הסרט של האפיפיור יצא לא משהו, עם קטיפה אדומה בוותיקן במקום הלבן הסגפני שבמציאות, ואני שמח בשביל רוברט, באמת".
גואן מקלנד, המשורר ב"ראובן ראובן", אומר בין היתר שאובדן שיניים הוא גורל גרוע ומר יותר ממוות, ומסביר ש"לפעמים אני כותב כשאני שיכור ועורך כשאני פיכח, ולפעמים ההפך. אבל בכל יצירה כדאי שיהיו שני האלמנטים - הספונטניות והריסון, הרגש והמשמעת". קונטי, שעבד עם כותבים דגולים כמו ארתור מילר, וכיכב בבכורה העולמית של מחזהו “הירידה בהר מורגן", בתפקיד גבר ביגמיסט, נוטה להסכים עם ההגדרה הזאת.
לא הייתה לו בעיה לשחק שתיינים, מפני ש"גדלתי בגלזגו, וכל המובטלים ששתו בפאב מהבוקר עד שעת הסגירה בצהריים פשוט שכבו אחר כך ברחוב מעולפים למחצה. למדתי את התנועות ואת ההתנהגות שלהם - הם תמיד מנסים בכוח לעמוד ישר ולדבר ברור, במקום להיכנע לשכרות, כמו שמראים בטעות ביותר מדי סרטים. ההכשרה הזאת בכל מקרה גמלה אותי מאלכוהול הרבה לפני שהתחלתי לשתות".
קונטי מתנגד לתרבות הביטול המשתלטת בהדרגה על עולם התרבות, ואינו חושש להישמע בלתי תקין פוליטית. “לפעמים זה פשוט מגוחך, אני מצטער. כולם למשל פוחדים נורא לפגוע ברגשות הטרנסג'נדרים והולכים על קצות האצבעות, כאילו שמדובר באיזו קבוצה ענקית ולא ב־17 אנשים בבריטניה בערך. מישהי כמו ג'יי.קיי. רולינג, שלא מפחדת מהם ומשמיעה את דעותיה הלגיטימיות, חוטפת על הראש כאילו מי יודע מה. כולם צריכים להירגע פה. חבל לאבד את ההומור, כי מה נעשה בלעדיו?".