מאז ה־7 באוקטובר פעילה קרן קובי מנדל, החורתת על דגלה להיות בית לשכול הישראלי על כל סוגיו זה למעלה מ־20 שנה, מסביב לשעון בניסיון לסייע לכמה שיותר משפחות שכולות (הורים, ילדים, אחים) שהצטרפו לאחרונה למעגל השכול להתמודד ולעבד את האובדן הקשה מנשוא בשלל דרכים: טיולים, מפגשים, קדרות, קונדיטוריה, פסיכודרמה וימי פינוק. אחת היוזמות החדשות שהקרן יזמה היא סדנת כתיבה בוואטסאפ שמיועדת לאמהות שכולות ממלחמת “חרבות ברזל" באמצעות כלים ותרגילים מעולם הביבליותרפיה בהנחיית הביבליותרפיסטית המוסמכת רחלי פומרנץ.

“זו פעם ראשונה שעושים פיילוט כזה לקבוצת כתיבה בוואטסאפ, והמחשבה הייתה לתת לאמהות מרחב משלהן עם נשים שחוות אותו הדבר כי זה הכי חזק ותרפויטי", אומרת פומרנץ. “זה נותן מענה לזה שהאם השכולה יכולה להשחיל את זה לתוך החיים גם אם אין לה כוח לצאת מהבית. לפעמים אמהות כותבות ולפעמים לא כותבות אבל הן לא יוצאות מהקבוצה, הן קוראות אחת את השנייה גם אם לא תמיד כותבות בקבוצה ויש חשיבות למרחב הזה".

זה תחליף לקבוצה פיזית?

“לא. עכשיו התחלנו מפגשי זום כי הרגשתי שוואטסאפ זה יותר מדי רחוק ווירטואלי ובהמשך גם נרצה לעשות מפגש פיזי. זה נולד בוואטסאפ מתוך הקשבה לצרכים של האמהות השכולות ורצון לתת מענה. המלחמה הזו כל כך היממה את כולנו שמנסים בהדרגתיות ובזהירות לגשת לנושא. אל תשכח שמדובר באמהות מכל הארץ ולא כולן יכולות להגיע לאזור אחד, אז מכורח הנסיבות זה הפתרון הכי טוב, נכון לעכשיו".

 “זוכרת את התחושה"

מי שיזמה את הסדנה היא מנכ"לית הקרן, אליענה ברנר (מנדל), שבגיל 10 שכלה את אחיה יעקב (קובי) מנדל בן ה־13 אשר נסקל למוות יחד עם חברו יוסף איש רן בזמן שטיילו בנחל תקוע הסמוך לביתם בשנת 2002. “הרצח של אחי ושל חברו יוסף נחשב לאחד האירועים המזעזעים ביותר בתולדות המדינה, וההורים שלי, שייסדו את הקרן כדי לסייע למשפחות שחוות שכול להתמודד, דאגו גם בהרצאות ברחבי העולם להפיץ את סיפורו של קובי כדי שכולם ידעו מה קרה", היא אומרת. “אבל אז פתאום הגיע ה־7 באוקטובר והמקרה הזה הוא אפילו לא בין אלף המקרים הכי מזעזעים. זה אירוע שלא רק מחזיר אחורה אלא אני יודעת בדיוק מה שהם עוברים, זוכרת היטב את התחושה הזו ויכולה ממש להרגיש מה שהמשפחות השכולות עוברות ומזה גם מגיע הכאב שלי, שאני יודעת מה זו השנה הראשונה ומה זו התקופה הזו בשבילן. זה כאב שרק אם חווית אותו אתה יכול לדמיין וגם אחרי שחווית אותו אתה לא יכול להרגיש באמת, אבל ב־7 באוקטובר אני יודעת שכל עם ישראל הרגיש את הכאב הזה באמת".

אליענה ברנר  (צילום: פרטי)
אליענה ברנר (צילום: פרטי)

איך נולד הרעיון לסדנת הכתיבה בוואטסאפ?
“בשלושת החודשים הראשונים למלחמה ביקרנו משפחות שכולות, דיברנו איתן, הקשבנו להן ולצורך שלהן, ולכן גם התחילה קבוצת התמיכה בוואטסאפ. כשהייתה לנו ישיבת צוות בנוכחות ההורים שלי, אמא שלי סיפרה שכשהיא הייתה בתחילת האבל לא היה וואטסאפ, אז היא ואמהות שכולות נוספות היו מתכתבות במיילים והיא אמרה כמה שזה עזר לה. הבנו שמיילים כבר לא רלוונטיים להיום, אז חשבנו על דרך שבה האמהות השכולות מ’חרבות ברזל’ יכולות לשתף באמצעות כתיבה, וכך נולד הרעיון לקבוצת כתיבה בוואטסאפ. בהתחלה נרשמו שש אמהות שכולות,
ובהמשך הצטרפו עוד 11 וזה הולך וגדל".

איך זה מתנהל?
“יש ביבליותרפיסטית שכל כמה ימים שולחת לאמהות הנחיות בקבוצה, ואז כל מי שרוצה משתפת בקבוצה או כותבת לעצמה אם מרגיש לה יותר נוח. מדי פעם המנחה מתקשרת אל מי שלא כותבות בקבוצה כדי לוודא שהסדנה טובה להן, שהן בסדר ושההנחיה עוזרת להן. ההתכתבויות דיסקרטיות ולאט לאט האמהות השכולות החלו להכיר אותנו ולסמוך עלינו".

מה היתרון של זה לעומת סדנה פיזית?
“התכנון הוא בהמשך להעביר את הסדנה גם מחוץ לוואטסאפ, כרגע זה בוואטסאפ ובזום כדי לגרום לאמהות להרגיש קבוצה. תבין, כשאת אם שכולה קשה מאוד לצאת מהבית, עצם הקימה או לבישת בגדים בבוקר זה מאוד קשה, אז עצם זה שאת יכולה לכתוב מהבית, מהפלאפון, במקום לעבור את הקושי של לצאת מהבית בשלבים הראשונים של השכול – זה ממש עוזר, והשיתוף והפריקה מאוד מסייעים. שכול זה מסע שעוברים אותו כל החיים, התמודדות תמידית עם האובדן, ועכשיו ברוך השם יש הרבה תמיכה והמשפחות יצטרכו את התמיכה הזו עוד להרבה מאוד שנים ובשביל זה אנחנו פה".

 “להתמודד עם הפצע"

אחת המשתתפות בסדנה היא יהודית ניצן, אמו של סמ"ר גלעד נחמיה ניצן (21) ז"ל, לוחם בסיירת גבעתי שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־3 בנובמבר 2023. “אחרי ה־30 יצרו איתי קשר מקרן מנדל כדי לבדוק איפה ואיך הם יכולים לעזור  ואז הם סיפרו על סדנת הכתיבה הזו בוואטסאפ", היא מספרת.

“אני מאוד אוהבת לכתוב אבל לצערי אני לא עושה את זה הרבה למרות שיש לי רצון כזה, אז נרשמתי כי חשבתי שזה יכול לעזור לי, הרגשתי שיש לי פה איזושהי הזדמנות לבטא ולשחרר קצת רגשות, להקל על עצמי. היתרון הגדול הוא שזו סדנה מקוונת כי אחרי שהעולם מתהפך עליך אתה כל כך עסוק בלנסות לבנות את החיים מחדש וכל כך הרבה אנרגיות מתבזבזות על המון טכניקה, ואני לא מדברת עוד על האנרגיות הגדולות המושקעות בהתמודדות הרגשית. אנחנו גרים בשילה ולנסוע לנקודת מפגש לצורך סדנת כתיבה כשיש עוד הרבה דברים בבית זה בלתי אפשרי, ולכן הוואטסאפ זו פלטפורמה שמאוד מתאימה לי, בייחוד כשזה לא מצריך התחייבות טכנית גדולה מאוד".

יהודית ניצן (צילום: פרטי)
יהודית ניצן (צילום: פרטי)


איך הכתיבה עוזרת לך להתמודד עם האובדן?
“זה לא מקל כמובן אבל זה מאוד עוזר כי זה נותן לי אפשרות למצוא את המילים שלפעמים אני לא מוצאת, זה עושה קצת סדר במחשבות וברגשות. זה לא קל בכלל, לפעמים אחרי כתיבה אני מפורקת יותר מאשר לפני, כשאני מצליחה לכתוב את מה שאני מרגישה אני יכולה לבכות אחר כך חצי שעה רק מזה, אבל זה נותן משהו להיאחז בו ופורק קצת. זה נותן אפשרות לעבור הלאה, להתקדם לשלב הבא, כי כשהכל מבולגן בראש קשה להתקדם ולעבור הלאה, אבל אם אתה כותב את מה שאתה מרגיש אתה יכול לנשום עמוק ולעבור למשימה הבאה ולהתמודדות הבאה".

נוצרו קשרים עם אמהות נוספות מהקבוצה?
“לא, האמת שלא, ואולי זה גם יתרון. ברור שאנחנו מגיבות אחת לשנייה על דברים שנכתבים אבל לא נוצרים קשרים וזה בסדר, דווקא זה טוב, כי כרגע כל אחת עסוקה בשלב ההתמודדות שלה".

ספרי לי על גלעד ז"ל.
“גלעד היה ילד טוב עם חיוך תמידי על הפנים, גם כשהיה לו קשה – הוא חייך. הוא למד בישיבה הגבוהה ‘אביתר’ ולפני הגיוס הייתה לו התלבטות בין לימודים בישיבה ובין שירות צבאי מלא. בשלב מסוים הוא הבין שלשבת כל היום בישיבה וללמוד זה פחות בשבילו, והוא החליט שהוא רוצה לעשות משהו משמעותי וחשוב ולכן הוא עזב את הישיבה בהסכמת הרבנים והתגייס לשירות צבאי מלא. הוא עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות (יח"טיות) והצטרף לסיירת גבעתי. בשבעה הגיע אלינו אחד המפקדים שלו בגיבוש ואמר שהוא שמע שנהרג חייל מסיירת גבעתי ושסיפרו לו שהוא תמיד היה מחייך. הוא נזכר שבאחד הגיבושים שהוא עשה, היה חייל אחד שכמה שהוא קרע לו את הצורה הוא תמיד חייך. זה היה גלעד. העובדה שהוא זכר אותו שנתיים אחרי, למרות שעוברים אצלו מאות חיילים, מעידה על הייחודיות של גלעד, האופטימיות והשמחה הפנימית המתפרצת".

סמ''ר גלעד נחמיה ניצן ז''ל (צילום: יעקב מיכאל)
סמ''ר גלעד נחמיה ניצן ז''ל (צילום: יעקב מיכאל)


מה חשבת על זה שהוא בחר ללכת למסלול קרבי?
“הייתי מאוד גאה בו. חשבתי שזה הולם את היכולות והכוחות שלו. לזה אנחנו מחנכים את הילדים ומגדלים אותם, למסירות ואכפתיות לסביבה, להבנה שהם לא אינדיבידואליסטים אלא חלק ממשהו גדול".

איפה תפס אתכם ה־7 באוקטובר?
“בשמחת תורה היינו בבית כנסת וגלעד היה בחופשה באותו יום וביקר בישיבה. הוא היה בין הראשונים שהוקפצו ומיהר הביתה לקחת נשק, מדים וציוד ויצא למשימה. צחקנו על זה שמצדו הוא היה רץ ברגל לעזה כי הוא הבין שמדובר באירוע חשוב. מצאנו לו טרמפ עם חבר טוב שגם הוקפץ מיד דרומה והם נסעו. גלעד חבר לסיירת והם התחילו את הלוחמה בשדרות ומשם המשיכו לנחל עוז. על הימים האלה גלעד לא דיבר איתנו, כמה ששאלנו וניסינו ‘לחלוב’ ממנו מידע".

מה זכור לך מהפגישה האחרונה איתו?
“פגשנו אותו פעם אחת, שבועיים וחצי אחרי שפרצה המלחמה. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו: ‘גלעד, איך אתה מרגיש?’. הוא הסתכל אליי ואמר: ‘אמא, אני יודע שאני צריך לטפל בנפש שלי, אבל עכשיו זה לא הזמן, עכשיו יש מלחמה ויש לנו משימה לבצע, אנחנו מיומנים ומאומנים, ואני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ואנחנו ננצח, אל תדאגי’. עם התחושה הזו הוא נכנס לקרב בצפון רצועת עזה".

לסיום, יש מסר שחשוב לך להעביר?
“אני רוצה להגיד לאנשים שכל אחד ימצא את הדרך שבה הוא יכול לבטא את הכאב ואת הקושי שלו ולא לפחד מזה. זה לא קל, זה להעז להתמודד עם הפצע, להניח אותו על השולחן ולראות אותו בעיניים. הפצע יישאר תמיד אבל התהליך הזה מרפא ונותן אפשרות להתקדם".