אוי, צביקה, צביקה. ככה הלכת? רק השבוע, כששוחחנו, אמרת לי: "אני מרגיש שוב שאני זוכה להערכה. לא מזמן שודרה תוכנית של עשרה אומנים ששרים שירים שלי, אני עובד על המופע החדש שקצת מתעכב, אבל הוא יקרה, תתכונן, ומלחין שירים חדשים. אני עסוק עכשיו יותר ממה שהייתי בעבר". ואז כמובן, כהרגלך, דיברת על האירוויזיון, כי מאז שזכית בו עם "דיווה" ב־98', בער בך להוכיח שאתה תהיה המלחין הראשון בארץ שזכה פעמיים באירוויזיון, ואפילו פנטזת לכתוב לנועה (קירל) את השיר לאירוויזיון הקרוב.

אגב נועה, זוכר שאתה הראשון שסימן אותה כהבטחה? יום אחד צלצלת ואמרת שחשוב לך שאגיע לאיזה מפגש תקשורתי שהיה לך איתה, בטרם הפכה לסופרסטארית של המדינה, אירחת אותה בהופעותיך, נתת לה במה ואמרת לי: "היא תהיה הכוכבת הגדולה בישראל". הייתי סקפטי וחשבתי, בטיפשותי, שחושיך כבר אינם חדים כשהיו, אבל חלפו שש שנים מאז וצדקת. אוח, כמה שצדקת.

בכלל, החושים שלך אף פעם לא הטעו אותך: גם לא כשהיית הראשון בסבנטיז לשלב בארץ בין רוקנ'רול ופופ למוזיקה קלאסית, הראשון, לפני אביב גפן, להתאפר ולהתלבש בחליפות פייטים נוצצות והראשון להפוך לאליל המונים עם תופעות הערצה שהיו כמותם רק בחו"ל, בייחוד בקיץ 78' עם צאת אלבומך "מוזיקה".

עבור כולם היית המלחין הדגול, גאון מוזיקלי, "מאסטרו", אבל עבורי היית בראש ובראשונה חבר: זה שמצלצל בחגים, מגיע לברך במסיבות ימי הולדת, מתקשר בשעות לא נורמליות כמו שש בבוקר או אחת בלילה, סתם בשביל לדבר על עניינים אקטואליים, חברתיים או לשאול מי ניגן בשיר שלך משנת 73' ומה איתו כיום.

אני זוכר שהזמנת אותי לבוא במיוחד להצגה "מרי לו" כי רצית שאכיר אישית את בתך המוכשרת דניאלה, שהייתה, כמו כל ילדיך, משוש גאוותך? או שישבנו אצלך וגרמת לי לשחק במכוניות צעצוע עם הילדים הקטנים שלך, תים וניל, ואמרת כמה הם שומרים אותך צעיר. שלא לדבר על שיחות הנפש שבהן הפצרת בי להבין כי החיים קצרים וצריך לנצל אותם עד תום. האדיבות שלך ובעיקר האמביציה הבלתי נלאית שלך להמציא עצמך כל פעם מחדש, שאולי הוטמעה בך בעיקר בימי השפל באייטיז, כשקהל לא בא להופעותיך וסיפרת לי שזו הייתה סטירת הלחי שכל אומן זקוק לה ותיעלת לנתיבים חיוביים כמו התנדבויות, כדורגל ופעילויות חברתיות, ליוותה אותך עד הרגע האחרון.

"כשאהיה זקן תבוא לראיין אותי גם?", אמרת לי בהומור בפגישה אצלך בחצר, כשבועיים לפני שחטפת אירוע מוחי, שעמו התמודדת בגבורה מעוררת השראה. אף שצברנו אינספור שעות ראיון, עדיין תמיד הצלחנו למצוא על מה לדבר. גם בביקור אצלך בזמן השיקום, הראית לי איך אתה משתקם וחוזר לנגן, לומד את השפה והפצרת בי לא לסייע לך להיזכר במילה כי התעקשת לחזור לחדות שהייתה בך תמיד. והיית חד.

לא היו בינינו יחסים של עיתונאי־אומן, אלא ההפך הגמור מזה כי הכרנו אחד את השני כל כך טוב, גם את הדברים הכי אישיים באמון (עיוור לפעמים) טוטאלי של חברי אמת, אף שאתה מבוגר ממני ב־38 שנה. אוי צביקה, ככה הלכת? בעצם לא תלך מפה לעולם כי השירים שלך ישמרו אותנו, ואת התרבות הישראלית, חיים לנצח. כולנו איבדנו יוצר ואומן בחסד עליון, אבל אני איבדתי חבר, חבר שלא אשכח לעולם.