משהו: האם מגילת רות היא פמיניסטית? שימו לב לביטוי “אלימלך איש נעמי" בתחילת הספר. הוא האיש שלה, לא רק היא אשתו.

המשפט הזה נמאס

מגילת רות, שאותה קוראים בשבועות, ושווה לקרוא, פותחת, כידוע, במילים: “ויהי בימי שפוט השופטים". כך ניתן לתאר גם את השנים האחרונות בחיי ישראל: ימי שפוט השופטים. מדובר, כמובן, בימי משפט נתניהו, ההתרחשות המאפיינת את חיינו בשנים האחרונות. למה אנחנו שבויים בשטות הזאת?

למה בעצם ממשיכים את המשפט של נתניהו? מה כל כך קשה לשופטים לומר: די, מספיק. המשפט מבוטל. המשפט מתנהל ומתנהל ומתנהל ויתנהל ויתנהל ויתנהל, כאשר כולם רואים ושומעים שאין בו שום דבר שיכול להאשים את נתניהו. לא אם רוצים צדק ולא מתכוונים לחגיגה פראית סביב גליוטינה. תפסיקו.

רוב הישראלים לא מכירים את כל מה שקורה במשפט, אלא רק במקרים הנדירים שבהם יש משהו לרעת נתניהו, והמקרים האלה, שרק אותם מפרסמים ברעש גדול בכותרות הגדולות, כל כך מופרכים ומעטים, עד שבכותרות ובפתיחת המהדורות היומיומיות כמעט לא מזכירים את המשפט. 

זה כבר לא עניין של ביבי או לא ביבי. זה כבר מזמן עניין של זכויות אדם מול מערכת מסוממת מכוחה, שרק עוד ועוד כוח מרגיע אותה, בעודה טוחנת כל אדם שנופל לידיה לפירורים קטנים. אולי הם חושבים שם במערכות הקטגורים של הפרקליטות, ומאחורי דוכן השופטים, שהישראלים לא יודעים מה קורה במשפט ולכן אפשר להמשיך בעינוי הדין, שהוא עינוי כמו כל עינוי אחר. עינוי עד שהעומד למשפט יישבר ויסכים להודות במה שהוא לא עשה, רק כדי לעצור את הסבל.

עם זאת, אי אפשר לחסום את המידע. אף שהכותרות הראשיות והערוצים הראשיים מצניעים אותו, בכל זאת הדיונים במשפט הזה אינם סוד, כי יש מי שמעביר את האירוע המשפטי ועיוותיו יום־יום. אלה אנשי האולפן של כנרת בראשי, מושיק קוברסקי החד ועוד מתנדבים חכמים שמעבירים במסירות שידור חי מהמשפט, וגם התוכנית של אלי ציפורי ואבי וייס, שחושפים את כל הזוועות שנעשות בשם החוק, בסיכום כל יום במשפט.

משפט נתניהו מזכיר לי בדיחה שאבא שלי סיפר פעם: אדם הלך לבנק וביקש לפרוט שטר של 100 שקל למטבעות של שקל, אחר כך הוא הלך לבנק אחר וביקש להחליף את המטבעות לשטר של 100 שקל, ואז הלך לסניף בנק אחר וביקש לפרוט את השטר ל־100 שקלים, ואז הלך לבנק אחר וביקש להחליף את המטבעות לשטר, וככה הוא המשיך חודשים ושנים. בסוף מישהו שאל אותו: “מה יוצא לך מזה?", והוא ענה: “אתה תראה שבסוף מישהו יטעה בשקל".

ככה נראה גם המשפט הזה. ימשכו אותו שנים, בתקווה שבסוף אולי עד יפלוט משהו בשווי של שקל, שמיד ינפחו אותו בתקשורת לפשע הכי גדול בהיסטוריה של עם ישראל. ואם לא, אז מה קרה? אז לא היה באמת פשע, זה לא אומר שאין משפט בלי סוף. פעם חוקר משטרה בכיר אמר לי: “כל אדם, אם תתלה אותו הפוך ותנער מספיק זמן - משהו ייפול לו מהכיסים".

האם אתם רוצים לחיות במשטר שבו אם רק ירצו יתלו אתכם הפוך וינערו אתכם ככה כמה שנים? אין פלא שאמון הישראלים במערכת המשפט נמצא קרוב לאפס. וחוסר האמון גובר בכל יום שבו משפט נתניהו נמשך. חוסר האמון במערכת המשפט הוא סכנה גדולה לישראל כיום. למה השופטים לא מבינים את זה? למה הם לא קמים בבת אחת מעבר לדוכן שלהם, דופקים על השולחן בבת אחת, ואומרים: מספיק. המשפט בוטל. כולם ללכת הביתה.

פתאום ספר

אני בתוך בית באיטליה, ופתאום מודיעים לי מההוצאה לאור שהספר שכתבתי על הבית הזה באיטליה, הבית שאני נמצא בו, יצא לאור (שמו: “הבית ליד האגם באיטליה", בהוצאת טוטם). הוצאת ספר לאור היא תהליך אטי, שנראה אטי ומתמשך עוד יותר לאדם כמוני, שחי כל חייו בקצב המהיר של העיתונות, שבה רואים בסוף השבוע את התוצאה של מה ששלחת למערכת בתחילת השבוע, והרבה פעמים אתה אפילו רואה למחרת בבוקר בדפוס את מה שכתבת ושלחת בערב.

הכל בעולם של תאריכים ברורים. בעולם הספרים, במיוחד הרומנים, הקצב אטי ולא מחייב, גם בכתיבה, וגם עד הרגע הלא קבוע שעובר מהיום שבו מסרת את כתב היד, ואפילו כבר חתמת על החוזה עם ההוצאה לאור, ועד הרגע הרחוק מאוד שבו הספר יוצא לאור. ידעתי שהספר בשלבים סופיים, אבל לא עצרתי את התוכניות שלי ולא ביטלתי כרטיס טיסה.

פתאום, הודעה בוואטסאפ: הספר יצא לאור. באופן ממוזל, חברים נסעו למחרת לאיטליה לפגוש אותנו, והם הביאו איתם ספר אחד. קבלת הספר שכתבתי על בית באיטליה כשאני בבית באיטליה היא חוויה שנוספה לאוצר החוויות הספרותיות שלי.

קניות בסבל מופחת

צריך לכתוב פעם על חוויית הקנייה הזולה בסופרמרקט כאשר אדם נמצא בחו"ל. אני באיטליה, פעמיים בשנה, לשלושה שבועות בערך בכל פעם. אני גר בבית (זה שכתבתי עליו ספר חדש), ולכן אני קונה בסופרמרקט מזון וגם חומרי ניקוי ואטבי כביסה ודברים כאלה. ואז, אתה לא מאמין לחשבון כשאתה מגיע לקופה. מול הסכום אתה מתבלבל: זה הכל? התחושה היא שזה חצי מישראל על קנייה דומה.  

אני מתחיל לחשב. אם כרטיס לאיטליה עולה 500 דולר, ואתה קונה ב־1,000 דולר ומביא לארץ קניות מזון לשבוע, כולל בשר (טוב, בלי אטבי כביסה), הכרטיס חינם. אולי כדאי לטוס בבוקר, ולחזור בערב עם הקניות לחודש. גם לשכנים. זה חשבון מטופש, כמובן (ואסור להכניס לישראל בשר), אבל יותר מטופשת היא העובדה שבישראל הכל עולה כפול. למה

פינת השלולית

יש רגע בשלולית שבו הנשיקה ביטלה את כל הכישופים הרעים, הזוג שנולד מרגיש כאילו אור בקע, הבוץ נעלם, הנסיך שכח שהיה עד כה צפרדע, הסוס הלבן רוקע, והארמון באופק הואר. יש מעטים שגם מצליחים להאריך את הרגע הזה, כמו שנאמר באגדות: “עד היום הזה". בדייט הבא שלכם בשלולית אני מאחל לך נסיכה, לך צפרדע, לזכות להיות בין המעטים האלה.