בעל מסעדה ריקה או שף שלא נכנס למטבח שלו כבר שבועיים הוא איש עצוב. חברי הסנהדרינק ירדו לדרום כדי להעלות חיוך, ולו לרגע, על פניהם של אנשים טובים ומודאגים

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק... טוב, יסלח לנו מאיר אריאל המנוח על השינוי הקל במילות השיר, או לפחות ביעד, אבל האמת היא שירדנו לאשדוד. ואפילו זאת לא כל האמת, כי הכוונה המקורית שלנו הייתה בכלל להרחיק עד אשקלון. הכל החל כשבאחת מישיבות מועצת גדולי השתייה סיפר ר' בוזנח על כך ששוחח עם חבריו ממסעדת "הניצחון" הידועה באשקלון ושמע מהם שכבר למעלה משבועיים שהמסעדה עומדת בשיממונה. אז נכון שגם עסקי הבילויים בתל-אביב ספגו מכה לא פשוטה, אבל בדרום נדמה שהבילויים פשוט פסקו כליל. מעבר לכך, חשבנו, זה לא רק הכסף (הן ברור ששום מקום לא יוושע כלכלית מביקור חד פעמי שלנו), אלא יותר המהות: בעל מסעדה או שף שלא נכנס למטבח שלו כבר שבועיים כדי לעשות את הדברים שהוא אוהב ויודע לעשות יותר מכל, לבשל ולארח, הוא איש עצוב. כדי לא לנסוע על בטן וכבד ריקים, קבענו, כרגיל כמעט, ב"רביבה וסיליה" שבמתחם צמרות. אם לסכם את רשמי המלחמה במקום, אזי נאמר שהעסקים כרגיל, אולי מעט פחות חופרות זהב שהוטסו לסן-מוריץ עד יעבור זעם, אבל סך הכל בוקר רגיל. לא צולם ברביביה וסיליה. מפגש החברים באשדוד מפאת כבודם של כמה קולגות בתקשורת, לא נספר כאן מי הבטיח לבוא, אבל ברגע האחרון השתפן מפחד הטילים והתברר שצצו לו "פגישות" או מטלות משפחתיות שבשום אופן לא ניתן לדחות – ונתרכז במי שכן הגיע: צמד הסומליירים השיכורים, בן רון ואבירם כץ, ה"ה הנכבדים יוסי בוזנח את טל חוטינר, שותפתם ומנהלת השישקו והסרווסריה – אורית וכן יאיר גת, שכנראה חש שמאז תחילת "צוק איתן" מקבל ראש הממשלה מספיק תקשורת חיובית בכדי שיוכל לנטוש את משמרתו על חומות "ישראל היום" ולהצטרף אלינו. את הפגיעה הישירה הראשונה ספגנו עוד בתל-אביב: חני מ"הניצחון" באשקלון התקשרה לומר שאביה דואג – למסעדה אין מרחב מוגן מספיק בשביל להכיל את כולנו – ובעצה אחת איתה החלטנו לדחות את הביקור ולהסתפק באשדוד. טלפון לקמב"ץ חיליק גורפינקל מ"גלובס", אחד שמכיר מקומות טובים לשתות בהם ביישובים שמרבית הישראלים כלל לא שמעו עליהם, הפיק מספר שמות של "חמארות" באזור השוק ברובע ב' באשדוד. כשהגענו לאשדוד התברר שאו שהגראפות ששתינו בתל-אביב קצת בלבלו אותנו, או שמרבית המקומות נסגרו עד יעבור זעם. כך מצאנו את עצמנו ב"מפגש החברים", בודקה של פלאפל ושווארמה עם תוספת גדולה שעשתה את ההבדל: ברז של גולדסטאר! מבלי להעליב חלילה את המקום, אומר שלא הייתי מרחיק עד לאשדוד במיוחד כדי לאכול את הפלאפל והשווארמה שלו, אבל הגולדסטאר הייתה פשוט טובה, מה גם שהוגשה בכוסות הישנות והכבדות עם הידית הגדולה. תענוג. הוראות פיקוד העורף - צ'ייסר וודקה לכל סועד שני סיבובים של גולדסטאר מאוחר יותר המשכנו לאידי. המסעדה השוקקת כמעט תמיד עבדה במה שניתן לכנות "חצי-כוח" - שלושה-ארבעה שולחנות, לא יותר, אחד מהם של קצינים מחיל-הים והשניים האחרים אזרחיים כמונו. הפקדנו את התפריט בידיו האמונות של בוזנח (מה שהבטיח מראש שאל השולחן יגיע הרבה יותר אוכל מכפי שנוכל להכיל) והתחלנו לשתות. בהתחלה רק אנחנו, אחר כך עם אברם (הבן של) ולבסוף הצלחנו לגרור לכמה צ'ייסרים גם את אידי עצמו, למרות מחאותיו הרפות לפיהן זה עוד מוקדם לו מדי. אל תבקשו ממני לנסות אפילו להתחיל ולמנות את סיבובי הוודקה, הבירה, האוזו ו... אני די בטוח שהיה עוד משהו, אבל אם הייתי זוכר מהו, היה זה עלבון לשלושת הקודמים. כך, בין קלמארי על הפלאנצ'ה לפיצוח סרטנים, בין ניגוב של קצת איקרה לבליסה של קציצות דגים, העברנו שעתיים קסומות בלי לחשוב לרגע אחד על טילים או פעולה קרקעית. ברור שלא די בביקור החד-פעמי שלנו כדי לרומם מחדש את תעשיית המסעדנות ביישובים שהפכו ליישובי עימות (תוך כדי ישיבה באשדוד, נזכרנו בכל אותם הפאבים הקטנים בקיבוצי עוטף עזה שלמדנו לאהוב במהלך שנים של שירות מילואים), אבל מראש כל מה שביקשנו הוא להעלות חיוך, ולו לרגע אחד, על שפתותיהם של אנשים טובים וקצת מודאגים. נדמה לי שבמשימה הזאת עמדנו (או ליתר דיוק – התנדנדנו, חוץ מהנהגים כמובן). ואולי באמת צדק מאיר אריאל האחד, היחיד והכה חסר כששר על כך שכל העניין הוא רק לשתות משהו קר בלב מדבר? האין זה זיקוק, תרתי משמע, של תכלית קיומנו באזור המסוכן הזה?