לכבוד תערוכת BEERS הקרבה, ליאור ששון מוציא את השלדים מהארון ומתוודה על אהבתו לבאדוויזר. לא, לא לצ'כית המקורית, אלא לגרסה האמריקאית, אוי לאותה בושה

אני חייב להוציא את זה החוצה. אני חייב להגיד את זה בקול רם. נמאס לי להתנצל ולהסביר. נמאס לי לתרץ או לוותר. הנה זה, הוידוי שלי: אני אוהב פאקינג באדוויזר. ואם להוסיף חטא על פשע, אז אני אשלים את הוידוי: אני אוהב באדוויזר אמריקאית. זו עם התווית הלבנה, כחולה, אדומה. זו עם הפרסומות המרגשות של סיפורי אהבה בין סוס וכלב, הבירה האמריקאית שחברי הסנהדרינק פעם כמעט זרקו אותי מהמועצה כי העזתי להזכיר את שמה באותו חדר בו מזגו גולדסטאר.

באדוויזר. אבל המקורית
באדוויזר. אבל המקורית
באדוויזר. אבל המקורית בגדול, זו לא אשמתי, רק שתדעו. האהבה שלי לבאדוויזר היא תולדה של חינוך לא זהיר. איכשהו בגיל 7 היו לי שני פוסטרים בחדר. אחד של רוד סטיוארט מחזיק בקבוק שנדי ביד, ובשני רואים את גשר הזהב של סן פרנסיסקו מתנוסס במלוא עוצמתו מעל הים, כשעננים לבנים עוטפים אותו ברכות, וביניהם, הפחית המושלמת: עגולה, מטפטפת אגלי קרח, בצבעי כחול, אדום, לבן. באדוויזר היה כתוב עליה. שאלתי את אבא שלי מה זה באדוויזר. הוא אמר "בירה". לא היה לי מושג מה זה אומר. אני הייתי מרותק לתמונה. לצבעוניות. כחול, אדום, לבן. גשר הזהב. הים הכחול הגדול. והפחית. בגיל 7 עזבנו את הבית ההוא והתמונה לא שרדה את המעבר, אבל כן את הזיכרון. בגיל 15 בערך, כשלמדתי מה זה בירה, ולמדתי לאהוב אותה, התחלתי לחפש את הבאדוויזר בכל מקום. הייתה איזה תקופה אז שייבאו אותה באופן סדיר לישראל, אבל גם אז לא היה קל למצוא, בטח בבאר שבע. פה ושם באיזה פאב או קיוסק של משוגעים לדבר וזהו. באדוויזר הייתה ונשארה בירה של חלומות. של מקומות רחוקים. בגיל 18, בטיול ליוון לפני הצבא, אני ובאדוויזר עשינו את האיחוד הרשמי שלנו. 10 ימים הייתי שם. עשיתי עצירה בכל מקום שבו מכרו את באד קרה. שתיתי אותה בבוקר, ובצהריים ובערב, ובכל הזדמנות, מנצל כל רגע, כאילו נתנו לך כמה ימי חסד עם מאהבת שעוד רגע חייבת לעזוב בחזרה לארץ שלה.
קשה להשגה בישראל. וטוב שכך
קשה להשגה בישראל. וטוב שכך
קשה להשגה בישראל. וטוב שכך זה גם חלק מהעניין עם באדוויזר. היא תמיד שיחקה אותה קשה להשגה, גם אם לא באשמתה. בארץ לא מוכרים את הבירה הזו כבר כמה שנים, כנראה תוצאה של הסכסוך הכי ותיק בעולם הבירה העולמי, זה שבין באדוויזר האמריקאית לזו הצ'כית. הסיפור הוא כזה: לפני יותר ממאה שנה החלו האמריקאים לייצר ולשווק בירה באדוויזר, שם שניתן כמחווה לעיר בודייוביצה (בגרמנית Budwise), שם יצרו בירה מסוג באדוויזר. הבירה האמריקאית הייתה מעט שונה מהבירות שיצאו ממחוז זה, הרבה יותר קלה בטעמה, והיא זכתה להצלחה ענקית גם בשוק המקומי וגם בשוק העולמי. האמריקאים, שתמיד היו טובים בעסקים, ראו כי טוב ומיהרו לרשום את השם באדוויזר כסימן מסחרי. זה עבד בארצות הברית, אך פחות בשאר העולם שם הסימן המסחרי היה שייך ליצרנית הבירה "Ceske Budejovice", שרשומה כבעלים של השם (כולל ישראל). במשך שנים רבות בכל מקום שבו ניסו האמריקאים למכור את הבירה שלהם קמה התנגדות, מכיוון שהיה אסור להם להשתמש בשם מסחרי (קצת כאילו מישהו שהוא לא קוקה קולה ינסה לשווק קולה תחת השם קוקה קולה). כשראו שזה לא עובד ניסו לקנות את המבשלה הצ'כית הצנועה, אבל הממשלה הצ'כית סירבה כי ראתה בבירה מקור לגאווה לאומית. בקיצור, היה הרבה בלאגן, ואחרי הרבה כסף, בתי משפט, חילופי האשמות וחילופי דאחקות, רוב מדינות העולם כבר מאשרות לשתי החברות לעשות שימוש בשמן ולשווק את המוצר שלהן. שזה נחמד, רק שלא ממש עוזר לי באופן אישי כי אף אחד לא מביא באדוויזר אמריקאית לארץ. אז אני שותה אותה בחוץ, ובכל הזדמנות. רגע השיא של הרומן שלי עם באדוויזר הגיע באביב 2003. בדרך מהחוף המזרחי לחוף המערבי עשיתי עצירה בשיקאגו אצל חברים שפגשתי כמה שנים קודם ביוון. היינו בני 25 אז, אני עדיין עם שיער ארוך ותיק גב, והם בחליפות מחויטות, עבודות של 09:00 עד 18:00 וחלומות לחצות את קו ה-100 אלף דולר בשנה. בבקרים שוטטתי ברחובות שיקאגו, ובערבים היינו נפגשים. פעם ארוחה, פעם בר. ביום שישי, יום החופש שלהם, האווירה השתנתה. הם הורידו את החליפות וחזרו להיות האנשים שזכרתי: שתיינים, חרמנים וחסרי אחריות. אחרי ארוחת בוקר ארוכה ומחורבנת הם נסעו לתחנת דלק קרובה כדי לקנות בירות. שעה לאחר מכן הם חזרו הביתה עם ארבעה ארגזים של 24 בירות. אני עוד חשבתי אז במושגים ישראלים. ארגז אחד אמר שש בירות לבן אדם. זה היה נשמע לי די הרבה. שאר הארגזים בטח הולכים למחסן. רק שאז התחלנו לשתות. ולעשן. ואז שוב לשתות. מהר מאוד הבנתי שהארגז הזה לא הולך להתחלק בין אנשים. מדובר בהקצבה אישית של 24 פחיות לבן אדם, כהכנה לפני הבילוי בערב. וכוסאמק, אז עוד הייתי רזה, זה קצת היה כמו לתדלק מיכל של וולוו בפיאט פונטו, אבל היינו צעירים, ושתיתי גם דרך האגו, ושבעה ליטר בירה וארבע שעות אחר כך, מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות שיקאגו, מנהל עם סת' שיחות על נשים וכדורסל, גאה בעצמי על היכולת להחזיק מעמד למרות שאז עוד לא הייתי שתיין מנוסה. 24 פחיות, בן אדם. אם היה אז ווטס אפ בטח הייתי כותב את זה לחברים בארץ. פאק איט, אפילו סלולארי לא היה לי אז. הבטחתי לעצמי לזכור את זה במקום. התעמקתי ברגע. את הבר הראשון אני עוד זוכר. הוא היה בשכונת סקוקי, והתאהבתי שם במישהי עם קעקוע. אני גם זוכר שהמשכתי להזמין באדוויזר. רציתי לשמור על עקביות. לא להשתכר. את הבר השני אני זוכר פחות. ונדמה לי שהייתה שם עוד מסיבה בהמשך הלילה. אני כמעט בטוח שאני זוכר משם שיחה עם בחורה שבדיוק החלימה מסרטן והראתה לי צלקת ארוכה על היד שלה ואני סיפרתי לה שאני סוכן מוסד. שאני יכול להוריד מישהו במרחק 200 מטר ממני ואני לא צריך אפילו נשק בשביל זה. סיפרתי לה שאני אוהב ויסקי וסוכריות גומי. אמרתי לה שהיא יפה. סיפרתי על הבית, ומסעות וספרות. אני זוכר אותה שואלת שאלות. אני זוכר אותה צוחקת. אני זוכר איך בבוקר אחרי סיפרתי לחברים שלי שאני רוצה להישאר עוד כמה ימים בעיר כדי לפגוש אותה שוב. אמרתי להם שהיא יפה, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה דיברתי עם מישהי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שהיא מבינה אותי. שהיא מקשיבה לי. סת' צחק. חתיכת שיכור דפוק, אמר, יש רק בעיה אחת עם הסיפור היפה שלך: אנחנו בשיקאגו, היא אמריקאית, ואתה דיברת עברית כל הלילה. אף אחד לא הבין מילה ממה שאמרת. ואגב, זו חתיכת שפה מכוערת. את באדווייזר האמריקנית, תודה לאל, לא תמצאו בתערוכת BEERS, אבל את המקור הצ'כי הנהדר, דווקא כן. BEERS 2014 – תערוכת הבירה של ישראל – הינה האירוע השנתי המרכזי של ענף הבירה שמרכז אליו את מבשלות הבוטיק הישראליות, יבואני הבירה ומותגי פרימיום מכל העולם. התערוכה תתקיים במתחם התחנה, 11-9 בספטמבר, בין השעות 23:00-18:00.