Bourbon Time

אחד הברבנים השווים בסצנת הברבנים המתפתחת, עומד לעלות בקרוב לישראל. ניר קיפניס, שביקר בחלק גדול ממזקקות הוויסקי שבין טנסי לקנטאקי, נערך כדי לקבל בחום את התפסן בשדה השיפון

רוב הישראלים שגדלו על וויסקי סקוטי, כמוני, מסתגלים באיטיות לברבנים: עם טעמי החבית החזקים שלהם, ריח הווניל, המתיקות וגוף עשוי מתירס, נדמים לעיתים הברבנים לחבורה קולנית של אמריקנים לבושים בחולצות הוואי שמפרה את השלווה על גדות נהר בסקוטלנד.

את מרבית הברבנים מומלץ לצרוך על רקע נוף מולדתם (צילומים: יח"צ) ובכל זאת, מעבר לכך שהשנים לימדו אותי להכיר ואף להוקיר חלק לא מבוטל בתעשיית הוויסקי האמריקנית, הרי שהעולה החדש מתוכה, זה שיושק בישראל בקרוב, הוא אחד הנציגים הראויים ביותר שלה. ב-2010 ביקרתי בחלק גדול ממזקקות הוויסקי שבין טנסי לקנטאקי. זה היה מסע מופלא שיותר משהכיר לי סוגים חדשים של וויסקי, לימד אותי על אופייה של אמריקה הסמויה מן העין, זאת שלא נגלית לעיניו של מי שמסתפק בשבוע בניו-יורק, מיאמי או סן-פרנסיסקו. דיסנילנד של חובבי וויסקי ששונה כל-כך מדיסנילנד של המשפחות והתיירים. לחווה של משפחת "בוליט", הגענו בסוף היום, תשושים ועייפים. הסביבה נראתה מוזנחת ואפילו מזג האוויר היה לרעתנו עם אפור בשמיים ורוח מנשבת על פני המזקקה - ואם לא די בכל אלה, ארוחת הצהריים כללה מופע אימים של שף מרוקני שפשוט הרס את חומרי הגלם המצוינים של המטבח הזה בעזרת חופן קינמון מיותר כמעט בכל תבשיל - משהו שערב אולי לחיכם של האמריקנים חובבי התבלין המוגזם הזה, אבל לא למי שמכיר את העושר האמיתי של המטבח המרוקני לפני שהוטבע תחת הרים של קינמון. אבל עזבו אוכל - כי מי צריך אותו כשאפשר ליהנות עד בלי די מהנוזל המקסים הזה, אולי העולה הכי חשוב בתוך סל הברבנים המתהווה בחנויות האלכוהול בישראל.

הבוליט הוא וויסקי שכדאי להכיר. על-פי עדויות המשפחה (שמגובות בארכיון ענק ומקסים שנמצא בשטח החווה, אל תוותרו עליו אם תבקרו בה פעם), הראשון שרקח אותו היה אוגוסטוס בוליט, אי-שם ב-1830. רק כחלוף למעלה מ-150 שנים, שיחזר הנכד של הנכד את המתכון והקים את המזקקה הנוכחית שנרכשה תחילה בידי תאגיד "סיגראם" הקנדי ומאוחר יותר בידי DEAGIO. הגם שבשנים האחרונות יצאו מהמזקקה הזאת לא מעט בקבוקים, שניים מהם ראויים לעיון מיוחד שלנו: הבוליט הקלאסי, זה עם התווית הכתומה וההדפסה השחורה, שבין הדגנים מהם הוא מזוקק יהיו כ-28% שיפון, מה שעוזר לעדן את טעם התירס (לפחות עבור אנשים כמוני שלא מתים על תירס כחומר גלם לשום דבר חוץ מפופקורן). אחוז השיפון הגבוה יחסית (יש בתערובת גם כמה אחוזי שעורה, נוסף על כ-68% תירס) מחייב יישון ממושך משל רוב סוגי הברבן - והתוצאה קשוחה ומקסימה, מעין וויסקי קלינט איסטווד אם תרצו.

למרות גרסאות מעודנות יותר כמו גרסת עשר השנים של הוויסקי הזה, הרי שהגרסה השנייה שכדאי להכיר היא גרסת השיפון (ראי) שמכילה 95% שיפון, והופכת את ה"בוליט" למוצלח ביותר בקטגוריה המתפתחת הזאת (כמעט לכל מזקקת ברבן יש גם גרסת שיפון). הוא אמנם יקר יותר, אבל שווה כל שקל. את מרבית הברבנים מומלץ לצרוך על רקע נוף מולדתם, אבל הבוליט מצליח לתת פייט טוב לכל וויסקי אחר, גם על רקע נופי מולדתנו, אלה שהוא עומד להכיר בקרוב מקרוב.