תגידו מזל טוב: חוק איסור לשון הרע חוגג יובל, וכמו שזה נראה, ידיו מלאות בגלל שלל סיבות: הרשתות החברתיות הובילו ללידתן של אינספור במות, כל אדם הוא הוגה דעות, לכל אחד זירה משלו. לצדן, התלהמות השיח מביאה לעוד ועוד סכסוכים בין בני זוג, שכנים, ובעצם - מי לא. ועוד לא אמרנו מילה על תביעות לשון הרע שנולדות עקב תלונות שווא.
עם חגיגות ה־50 יוצא לאור ״ארץ דיבת חלב ודבש״ (בהוצאת ״מדיה 10״), ספרו של עו״ד רון לוינטל, איש תקשורת לשעבר וכיום עורך דין המתמחה בתחום הדיבה ולשון הרע ומכהן כיו״ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין.
אז מה יש לנו? תביעת דיבה שהוגשה נגד שייקה לוי מהגששים, תביעה שהוגשה על ידי משפחתה של הצנחנית חנה סנש 50 שנה לאחר מותה בדרישה למנוע פגיעה בשמה הטוב ועוד.

״מוגשות הרבה מאוד תביעות ואני יודע שמספרן גדל״, אומר עו״ד לוינטל. ״הפייסבוק והאינטרנט בכלל פרצו את הסכר. כל תופעת השיימינג או הלינצ׳טרנט פותחת פתח לתביעות ענק, גם נגד הכותבים וגם נגד המשתפים של הטקסטים האלה. יש נכונות רבה יותר לתת צווי מניעה או הסרה.
גם התפיסה המיושנת של בית המשפט כאילו אינטרנט ופייסבוק זה לא פרסום חשוב או דרמטי כמו ספר או טלוויזיה, כי לאחרונים מייחסים חשיבות ורצינות ולראשונים פחות, התהפכה. השופטים, צריך לזכור, לא חברים בפייסבוק. לוקח להם זמן ללמוד את התחום הזה. רק לפני שש שנים קבע בית המשפט העליון, בהחלטה מנומקת וארוכה בהלכת רמי מור, שטוקבק באינטרנט הוא שולי ולא חשוב ואיש לא מייחס לו חשיבות. זה השתנה. אחרי ההתאבדויות של הבכיר במשרד הפנים אריאל רוניס ז״ל וראש היחידה הארצית לחקירות הונאה תנ״צ אפרים ברכה ז״ל, ואחרי שעברו שש שנים שבמונחי טכנולוגיה הן שני דורות או שלושה, ההלכה נראית מאוד לא אקטואלית. היום גם לא ברור מי עיתונאי - כמעט כל בלוגר הוא עיתונאי כי הוא מסקר דברים וההגנה על עיתונאים רחבה מאוד, ועל בלוגרים עדיין פחות. זה תחום מתפתח מאוד וצפויים בו שינויים דרמטיים בשנים הקרובות״.
 
"פרוע נחדש"
ממצב שבו תחום לשון הרע היה מוכר למעטים שעסקו בו, נדמה שכעת הוא חווה אינפלציה. כמעט בכל שיחת סלון אפשר לשמוע את הצירוף ״לשון הרע״, בעוד פעם הצירוף הזה היה שמור לפרשות נקודתיות שהסעירו את המדינה. כך למשל, לוינטל מזכיר את משפט הדיבה של קסטנר בשנות ה-50, שהתנהל בעקבות טענה של עו״ד מל-כיאל גרינוולד כי ד״ר ישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, סוקר ללא הפסקה והוביל לרצח של עד מרכזי במשפט - קסטנר עצמו - ולכך שהסנגור בתיק, שמואל תמיר, נבחר בהמשך להיות שר המשפטים.

עו״ד רון לוינטל. צילום: רובי קסטרו
 
גם חקיקת חוק איסור לשון הרע ב-1965 הובילה לסערות בכנסת ול-מאבקים אדירים בין דוד בן גוריון ומנחם בגין, ואף הולידה מפלגה - ״העולם הזה״, זו של אורי אבנרי שרצה לכנסת ונכנסה. כל מצעה התמקד במלחמה בחוק איסור לשון הרע. ״הנושא היה חם גם בשנות ה-70 וה-80 ותמיד היה בו עניין״, אומר עו״ד לוינטל. ״נדמה לי שהשנים האחרונות מזמינות ריבוי תביעות בגלל ריבוי אתרי האינטרנט, המדיה החברתית וההשתוללות הרבה שיש שם, בהתבטאויות פרועות. בעבר כמעט כל מה שהתפרסם נגד מישהו היה בעיתון ממוסד, עם עורך, עם אחריות, עם כללי אתיקה. היום - אתרים רבים מפרסמים בסגנון משתלח, והדברים גם מתועדים בניגוד לעבר״.
כעידן האינטרנט - כשהכל כה חשוף - איך אפשר ככלל להתמודד עם לשון הרע?
״הכללים נקבעים כיום, אונליין, תוך כדי שאנו מקיימים את הראיון הזה. אנשים מגזימים ומפרסמים, ואז אחרים תובעים, ואז בתי המשפט יוצרים פסיקות. בתי המשפט אטיים ביחס למציאות, אבל בסוף נקבעים כללים. הנה, ממש לאחרונה אדם שאני מכיר נתבע על כך ששלח לאנשים קישורים לאתר אנונימי שהשמיץ אדם, ואין חולק שהוא לא כתב דבר אלא רק העביר קישור, ונפסק שעליו לפצות ב-120 אלף שקלים. בנוסף, יש כבר תביעות על טקסטים בקבוצות וואטסאפ. עולם המשפט מתחיל לגלות את הג׳ונגל של הרשתות החברתיות ומתחיל לנכש את העשבים ולייצר שבילים. זה משהו פרוע וחדש, אבל אט-אט יהיה בו גם סדר״.
בספרו בחר לוינטל לעסוק בעיקר בסיפורים אנושיים שאין לפסיקה שלהם ממד של אקטואליה מבחינה משפטית, כך שהם על-זמניים: ״בתיק 'האתיופי המסריח', למשל, שנע בין דיבה לגזענות, קבע בית המשפט כי האמירה הזו היא בבחינת לשון הרע, ופסיקתו הייתה חשובה מאוד ופורצת דרך. הוא גם חזה את הפגנות בני העדה ואת הקיטור שהשתחרר פתאום לפני חודשיים. היה פה שילוב של תובע מיוחד, שופט שקיבל את התביעה וגם נתבעת שפעלה בתוך האולם בדרך שהזכירה את התנהגותה הגזענית באירוע עצמו. גם תיק על אדם שכונה 'גמד מעוות' בגלל מבנהו הפיזי הוא תיק חשוב בעיני למרות הפיצוי הנמוך ואולי - באופן סמלי - הפיצוי הנמוך מסמל את חוסר הבשלות של בתי המשפט להכיר באמירה על מום כדיבה חמורה וצפויה פה עוד דרך״.
מהו התיק האהוב עליך?
״התיק על הלקוחה שצולמה לטלוויזיה בלי ידיעתה לתוכנית על מגפת ההשמנה. בעיני זה גם פורץ דרך, כי זה הכיר בכך שיש רדיפה של אנשים שמנים. זה התיק הראשון שבו ייצגתי בבית המשפט המחוזי ועמדתי מול משרד עורכי דין ותיק וגדול, אבל האמנתי מאוד בקייס וחשבתי שעשו עוול לתובעת כשהפכו אותה בעל כורחה לדוגמנית של מגפת ההשמנה. ניצחנו את זה".
״מבחן האדם הסביר"
 
הגשת תביעת לשון הרע כרוכה הרבה פעמים בחשיפת התובע את זהותו, מה שעלול להשפיל אותו או לגרום לו אי נעימות. אז מה בכל זאת מניע את האדם לחשוף את עצמו? "תביעות לשון הרע, למעט מקרים בודדים, באות לטפל בפגיעה בכבוד של האדם", מסביר עו"ד לוינטל. "בודדים פועלים למטרות כספיות בלבד, ובודדים אחרים מגישים תביעות הפחדה כדי להשתיק אנשים ביקורתיים. ברוב המקרים מדובר באנשים פגועים, ששמם חשוב להם יותר מכל. עצם הגשת התביעה, ברוב המקרים, ופרסום עצם הגשתה, חשוב עוד יותר מהשורה התחתונה, שיכולה להסתיים בגישור או בפשרה חסויה. בניגוד לתביעות אחרות בבתי המשפט, בלשון הרע זה באמת לא רק כסף, ולפעמים זה ממש לא כסף".
מה עובר כחוט השני בין תביעות לשון הרע?
"הרבה מאוד פעמים יש פער מאוד גדול בין העלבון, כפי שהוא מצטייר בעיני האדם עצמו, ובין הדרך שבה השופט מפרש אותו. השופט בוחן אמירות לשון הרע דרך מסננת שהוא קורא לה מבחן האדם הסביר. עד לא מזמן, הפיצוי היה נמוך יחסית לדרך שבה התובע רואה את הפגיעה בו. בשנתיים האחרונות, אגב, יש מגמה הפוכה - של פסיקות משמעותיות מאוד של מאות אלפים או לכל הפחות עשרות אלפים. קחי לדוגמה את התביעה שאני מספר עליה בספר, שהגישו שני חברים דתיים לאחר שכונו על ידי אדם שלישי 'דתן ואבירם'. בית המשפט קבע כי הנתבע עבר על חוק איסור לשון הרע. מי שלא חי את העלבון הזה אומר לעצמו בלב שהוא לא היה מגיש על זה תביעה. גם התביעה שהגישה העיתונאית בלה אלמוג בשנות ה־80 נגד רבקה מיכאלי לאחר שמיכאלי טענה בראיון שאלמוג לכאורה אמרה כי מיכאלי 'אינה יכולה להגיש את 'התוכנית לעקרת הבית' כי היא אם לא נשואה' - נשמעת במרחק השנים קטנונית. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת אלמוג. תחשבי כמה אנרגיות השקיעו אליקים העצני ויגאל תומרקין זה בזה סביב המעטפה ששלח תומרקין להעצני שעליה נכתב 'מחנה ריכוז חברון'. על העלבון הזה, שהעצני כאילו גר במחנה ריכוז, הם הלכו למחוזי ואז לעליון, וניהלו קרבות שלמים עם מומחים לתרבות הגרמנית".
מה העצה שאתה יכול להעניק לאנשים: לתבוע בגין לשון הרע או לא?
 
"יש מקרים שבהם כדאי לתבוע ויש כאלה שלא. פרסום זניח, שאיש לא ראה, עדיף להניח לו אם אפשר לחיות איתו בשלום כדי לא להעצים אותו. פרסום לא מדויק על אודות משהו שלילי שכן עשית - עדיף לא לתבוע כי בסוף יוכח שלא הכל נכון, אבל חלק כן. סיפורים עם נגיעות של הטרדות מיניות אני חושב פעמיים אם להתעסק עם זה, כי לרוב זה 'גרסה מול גרסה', ויש סיכוי שמשהו בתיק יפליל את התובע ויזיק לו, או שהשם הרע ידבק בו, אבל לפעמים אי הצדק צועק לשמיים וברור על פניו שמדובר היה בתלונת סרק, ואז תובעים. תביעה כזו חשובה גם למרקם המשפחתי".
אבל לטענת עו"ד לוינטל, יש בהחלט מקרים רבים מאוד שבהם ראוי וכדאי לתבוע. "בעיקר כשהפגיעה והפרסום מאוד גדולים ונפוצים, או בקרב האוכלוסייה הכללית או בקרב הקבוצה החשובה לך, ואז אי תביעה משמעה לא פעם הסכמה או אשרור לדברים הרעים שנכתבו", טוען עו"ד לוינטל. "אז גם האדם חייב את מירוק שמו. יש תביעות שאני ממליץ לנהל בדלתיים סגורות. כך הנזק שיכול להיגרם מהבאת 'הוכחות' ששמך לא טוב מופחת משמעותית. אבל קחי לדוגמה את התביעה של נתן שרנסקי שמופיעה בספר, נגד הספר שבו נכתב שהוא סוכן קג"ב. תביעה שהוא היה חייב להגיש, כי אחרת הספר היה ממשיך להיות מופץ, ועובדה שהוא גם זכה שם ב־1.2 מיליון שקל. גם העתירה של שרה נתניהו נגד הספר שכתב בעלה הראשון עשתה את שלה ועובדה שהספר לא יצא לאור. ולדעתי גם התביעה של קרוביה של חנה סנש, שתבעו בשמה אחרי מותה, בגלל פגיעה במורשת שלה - היה לה ערך רב, וסופה שגרמה לנשיא בית המשפט העליון להתקשר לטלוויזיה ולבקש שיסירו את הקטע הפוגע כטובה אישית אחרי שפסק נגד הבקשה. אלה תביעות לשון הרע חשובות, שוודאי לא הזיקו למי שתבע, והן דוגמה לכך שהתזה שלפיה אף פעם לא כדאי לתבוע בגין לשון הרע אינה נכונה".