"לפני שהקולנוע הפך לאמנות / הלכנו אליו לחלום / לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות / אהבנו ללכת כל יום ולראות / שפתיים ורגליים"
"ימים של קולנוע". מילים: אהוד מנור. ביצוע: הטוב הרע והנערה

אווה גרדנר הייתה הוליווד. והוליווד הייתה אווה גרדנר. על הטוב וגם על הרע שבה. בשנים הגדולות שלה, שנות ה־40 וה־50, גרדנר הייתה נערת הזוהר הנחשקת, הליידי עם השיק המנצנץ והאישה שמסתורין אופף אותה. אולי מפני שמרבית סרטיה, כפי שהיה נהוג אז, צולמו בשחור־לבן קודר ומטריד. אולי משום שאהבה גברים (היא הייתה נשואה שלוש פעמים, אבל הרומנים שנקשרו בשמה היו מסעירים אף יותר). ואולי משום חיבתה הבלתי מוסתרת לאלכוהול. גרדנר אהבה לשתות, אבל ההפרזה בשתיית אלכוהול היא גם זו שכנראה תגרום כעבור שנים למותה, בגיל 68 בלבד, לפני 25 שנה, ממחלת הזאבת.

ואולי לא הייתה לה ברירה. כי הפחד שיגלו שהיא לא באמת יודעת לשחק כרסם בה מבפנים. גרדנר לא הייתה השחקנית האולטימטיבית, המוערכת. למעשה, אף לא אחד מסרטיה, למעט אולי "הרוצחים" מ־ 1946 , ואפשר שגם "ליל האיגואנה" מ־ 1964 , נחשב יצירת מופת של ממש, ועובדה שהייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת בלבד (על "מוגמבו" ב־ 1953). ובכל זאת, גרדנר הייתה כוכבת גדולה, דמות משמעותית בקולנוע האמריקאי ומושא תשוקתם של גברים רבים שהלכו שבי אחר גופה, תנועתה, מבטיה והקסם הנשי האפל שנדף ממנה בדמויות הטרגיות שגילמה. אחד מהם היה לא אחר מאשר פרנקי, הלוא הוא פרנק סינטרה, בעלה השלישי.
 
הדייט המסעיר בחייה

השנה הייתה 1949 . היא הייתה בת 27 . הוא היה בן 35 . היא הייתה בדרכה למעלה, ואילו כוכבו, כך היה נראה אז, החל לדעוך. היא הייתה גרושה פעמיים, לאחר שתי מערכות נישואים קצרות ומתסכלות עם השחקן המצליח מיקי רוני ונגן הקלרינט ומנצח הביג בנד הנחשב ארטי שו. והוא היה נשוי, עשר שנים רצופות, לננסי ברבאטו. זה לא הפריע להם לפצוח ברומן סוער שהכה את הוליווד השמרנית, הצבועה והמתחסדת בתדהמה.
 
ערב אחד נפגשו השניים במסיבה הוליוודית נוצצת בפאלם ספרינגס אצל דריל זאנוק, בעלי חברת הסרטים פוקס המאה ה־ 20 . סינטרה לקח את גרדנר בקדילאק שלו והשניים הפליגו יחד אל התוהו, כלומר למדבר, מגובים בבקבוקי משקה. כשהיו כבר שתויים לחלוטין, שלף סינטרה מתא הכפפות אקדח והחל לצלוף לעבר פנס רחוב באיזו עיירה נידחת. גרדנר הצטרפה למופע וירתה אף היא וגם פגעה בחלון ראווה. בדרך חזרה המשיכו השניים, מבוסמים ונהנים, לירות באוויר עד שנעצרו.
 
היה זה בוודאי הדייט המסעיר בחייה של גרדנר, שכעבור שנתיים תהפוך לאשתו החוקית של סינטרה, בדיוק 72 שעות לאחר גירושיו. אומרים שהיה אהבת חייה. אומרים שהייתה אהבת חייו. הם היו נשואים שש שנים בלבד, אבל שמרו על קשר גם שנים לאחר שנפרדו.

גרדנר בכלל לא חשבה להיות שחקנית, אלא חיפשה עבודה כמזכירה. המקום שבו אייווה (ההגייה הנכונה של שמה הפרטי) לביניה גרדנר נולדה, בחורף
1922 , היה לא זוהר בעליל: חווה בעיירה גראבטאון במדינת צפון קרוליינה. משפחתה מנתה תשע נפשות, הוריה עסקו בגידול טבק, והיא עצמה הייתה הצעירה מבין שבעת ילדיהם. לא ילדה יפהפייה או מושכת תשומת לב, אחת שאהבה לשחק בחוץ עם הבנים, אך ככל שהשנים חלפו נעשתה יפה יותר ויותר.
 
ואז, בגיל 18 , נסעה גרדנר לבקר את אחותה האהובה באפי בניו יורק. לארי, בעלה של באפי, היה צלם וגרדנר הסכימה להצטלם עבורו. את תמונותיה הניח בחלון הראווה של חנות הצילום שלו בלי שחשב שמשהו דרמטי יקרה. אלא שאז חלף במקום צייד כישרונות של חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM), התפעל מיופייה של הצעירה האלמונית שנשקף מבעד לחלון, ולא חלף זמן רב עד שגרדנר הוזמנה למבחן בד מול עיניו הבוחנות של אל אלטמן, ראש מחלקת הטאלנטים של החברה.
 
האודישן היה קצר ואסוני, אבל זה לא שינה דבר. קולה של גרדנר, בעלת הדיקציה הנוראית, כלל לא הוקלט ומופע היחיד שלה הסתכם בכמה צעדים הלוך ושוב. "צעדי לפני המצלמה", התבקשה גרדנר. "כעת הסתובבי, לכי, גשי אל האגרטל וסדרי את הפרחים". התגובה לכך, תאמינו או לא, הייתה חד־משמעית: "היא לא יכולה לשחק. היא לא יכולה לדבר. היא נהדרת. תחתים אותה". ואכן, מיד אחר כך הוחתמה גרדנר לחוזה של שבע שנים ומצאה את מקומה בהוליווד. הקריירה שלה עוד מעט תנסוק.


פחדה שיגלו שהיא לא באמת יודעת לשחק. אווה גרדנר ב"שלג קילימנג'רו"

גבריים ומסתוריים

מיקי רוני נמוך הקומה היה הגבר הראשון שנפל ברשתה, אך נישואיהם החזיקו מעמד רק כשנה וחצי. בעקבות רוני התרשמה גרדנר קצת יותר מדי מהמנצח והנגן ארטי שו, שרמס את הביטחון העצמי שלה וגרם לה לשתות עוד ועוד. אבל גם זה לא הפריע לה לפתח את הקריירה הקולנועית. ההתחלה הייתה קשה, עם תפקידים קטנים ולא משמעותיים, אבל בגיל 24 , ב־ 1946 , קנתה את עולמה בסרט הפילם נואר "הרוצחים", על פי סיפור קצר של אייקון הספרות הגברי ארנסט המינגוויי, לימים אחד ממאהביה. היא אהבה אותם גבריים, מסתוריים וחובבי הטיפה המרה, גם אם היו אלימים, כמו השחקן ג'ורג' סי סקוט, שנהג לחבוט בה. הסרטים שבהם השתתפה הציגו אותה, לא פעם, כדמות מורכבת, עמוקה, אפילו אומללה, שחייה מלאי סבל. זה לא היה רחוק כל כך מן המציאות.
 
בשנות ה־50 שיחקה, בין השאר, בסרטים הידועים "ספינת השעשועים", "שלגי קילימנג'רו", "הרוזנת היחפה" (עם המפרי בוגרט), "וזרח השמש" (שוב
על פי המינגוויי), וכמובן "מוגמבו", עם המועמדות לפסלון המוזהב ההוא שאותו הפסידה בגיל 31 . כמה שנים אחר כך מאסה בהוליווד שלה והשתקעה בספרד, אף שהייתה אז מדינה תחת שלטון רודני. הסיבה לכך, ככל הנראה, הייתה חיבתה למלחמות שוורים בכלל ולמטדורים עזי מבט בפרט. מערכת היחסים היציבה ביותר, יחסית, התנהלה דווקא עם המיליארדר המוזר הווארד יוז. רומן נוסף, מסעיר לא פחות, היה עם הבדרן היהודי סמי דיוויס ג'וניור, מאותה חבורה קרובה של סינטרה, הגבר האחרון שלו נישאה.
 
מ־ 1957 עד יום מותה ב־ 1990 הייתה גרדנר גרושה, חופשייה ואולי גם בודדה, כיאה לאופייה המרדני. בין התשוקות שחוותה בספרד למפגש מעורר תהיות עם פידל קסטרו מנהיג קובה, היא כבשה גם את רומא התוססת. בערבים הייתה גרדנר נכנסת לבית קפה בשדרה המפורסמת ויה ונטו, שותה עד כלות ואף מתפרעת. אחד הגברים שצפו בה בעניין היה לא אחר מאשר במאי הקולנוע פדריקו פליני, שביסס עליה את דמותה של אניטה אקברג ביצירת המופת שלו, "לה דולצ'ה ויטה".
 
קשה לומר שחייה של גרדנר עצמה היו קלים, אבל היא חיה אותם עד תומם. הקריירה ממילא לא הייתה הדבר היחיד, ואף לא העיקרי, שבו האמינה. אף שבמאי קולנוע גדולים כמו ג'ון יוסטון העריכו את כישוריה, היא עצמה התרשמה פחות, הרבה פחות. מותה, בגיל צעיר מדי, בלונדון, לא מחק את העוצמה שהייתה בה ובוודאי שלא את הופעותיה הקולנועיות המחשמלות. היא הייתה, כאמור, הוליווד. אם הוליווד רצתה בכך וגם אם לאו.