"אני לא מאמין שאני כבר בן 80, בשבילי זה מדע בדיוני", אומר בהשתאות במעונו הישראלי בנווה צדק רן אלירן, מגדולי הזמר העברי בשנות ה-50 וה־ 60, שהערב תיחגג הגעתו לגבורות במופע רב־משתתפים באולם "אסיא" במוזיאון תל אביב לאמנות.
"הרי כשהייתי בן 70, ואפילו בן 60, זה היה מחוץ לגלקסיה שלנו. חשבנu שנישאר צעירים לנצח". אלירן נחשב תופעה. מי שהיה מנושאי הדגל של אופנת שירי ההו־הו של פעם, חי זה עשרות שנים בניו יורק אבל מגיע הנה לפחות שלוש־ארבע פעמים בשנה ולא הייתה כאן מלחמה מאז מבצע סיני בלי נוכחותו המוזיקלית התוססת של מי שנקרא במקור מנחם לייזרוביץ'. "היכן שלא אהיה, תמיד אני קשור בחבל הטבור לארץ", הוא מצהיר. "אני יודע שיש כאן לא מעט בעיות, אבל אני מתנחם בישראל שאני זוכר מהילדות שלי בחיפה, עם אידיאלים מהולים בתמימות מסוימת וחוסן אדיר. תמיד אשאר אופטימי, אם כי מצער לאבד בגיל הזה מדי פעם חברים קרובים, כמו הבמאי אברהמ'לה הפנר, חברי מאז גיל 8".
היכן שערותיך הלבנות?
"לי יש מזל. בגילי נשארתי עם התלתלים שירשתי מאמא שלי והם הכסיפו קצת בצדדים. הגנים עובדים לטובתי".
אלירן היה ונשאר זמר עד העצם. ככל שהוא מתבגר יש לו יותר ביקוש, עם הנהייה המחודשת בארץ אחר שירי העבר, וכבר לפני שבועיים אזלו הכרטיסים למופע הערב, שהשמועות עליו עברו מפה לאוזן. לוח ההופעות שלו בישראל הולך ומתארך. "אני לא מכיר תופעה כמו רן", מתפעל המפיק שלו, שוקי שצוב. "הוא מגיע הנה לתקופה מוגבלת ובלחץהקהל נשאר כאן עוד ועוד. מרוב ביקוש, כבר סגרתי לו סיבוב הופעות נוסף בארץ באביב". "אתה רואה?", אלירן משחרר חיוך. "החיים מתחילים בגיל 80".
"בואי נחמה, הולכים"
עטור זר של נרקיסים, מחזיק לנו אצבעות, שארם א־שייח' היא שלו לתמיד וכשבלבו הומה לבב אנוש, נכנס אלירן לפנתיאון הזמר העברי כבר ב־ 58', בהיותו בן 24 בלבד. אז נחת כאן היישר מהסטייטס מנחה הטלוויזיה האמריקאי אד סאליבן כדי לצוד אמנים צעירים לתוכנית שעמד להקדיש לציון עשור למדינת ישראל.
בין השאר, הוא העלה ברשתו את הצמד רן (כפי שאז קרא לעצמו) ונמה (נחמה הנדל), שלאחר תקופה קצרה הותיר מאחוריו פסקול איכותי של תקופה. "אני אומר לקראת כל הופעה שלי תודה לאל על שהייתי בתקופה הזאת", אומר אלירן ונזכר בגעגועים בנחמה הנדל, שותפתו הנהדרת לצמד. "שחררנו את הארץ מהנוהג שהיה קיים עד אז, להדביק גרסות עבריות לשירים שהביאו החלוצים מארצות מוצאם ולהציג אותם כאילו היו שירים ישראליים. טובי המלחינים, כמו אמיתי נאמן, גיל אלדמע ועמנואל זמיר, השתדלו בלחניהם להתקרב להוויה הכנענית".
היכן נפגשת עם נחמה?
"בפיקוד הנח"ל. כזכור, היא הייתה אז מכוכבי להקת הנח"ל ואני שירתתי בצוות הווי נח"ל. מאוד חיבבנו זה את זה ואפילו היה לנו איזה רומן קצרצר של חודש־חודשיים, בעודנו שרים עם החיילים בטולולו אחרי הופעות להקת הנח"ל ומסביב למדורה. כשהגיע הנה אד סאליבן, הצעתי לנחמה שנתייצב למבחנים שלו כצמד. כמו אברהמ'לה (הפנר), החלום שלי היה ללמוד קולנוע בארצות הברית. התאים לי להגשים את החלום דרך סאליבן".
נחמה הסכימה בקלות?
"כן, היא רק גמרה את הצבא וחיפשה לטייל בעולם. 'בואי, נעשה קריירה', אמרתי לה. הספקנו להופיע בארץ רק שלוש פעמים ומה ששומר אותנו עד היום בתודעה אלה הן ההקלטות שהקלטנו. בשנתיים בלבד של הצמד הופענו בעיקר בחו"ל בעוד בתקשורת בארץ לא ידעו לאן נעלמנו. בטח חשבו שאנחנו מתגלגלים על ערימת תבן באיזה קיבוץ".
מדוע פירקתם את הצמד כל כך מהר?
"אחרי שנתיים בצמד רציתי לממש את החלום וללמוד קולנוע, מה שחייב הישארות בארה"ב, בעוד נחמה מאוד רצתה לחזור לארץ, בעיקר כדי להקליט משירי חיים נחמן ביאליק. 'בוא איתי!' אמרה לי. הסכמתי בתנאי שנופיע יחד לפחות עוד שנה שבה אוכל לחסוך עוד כמה מעות ללימודים. 'יש לי קריירה בפני עצמי, שאותה אני רוצה לטפח', אמרה. "כששרנו יחד בפסטיבל ערד, ב־ 95 ', שלוש שנים לפני מותה, הלב שלי נחמץ כשראיתי איזו קריירה היא החמיצה כשהלכה לרעות בשדות זרים, תחילה בגרמניה ולאחר מכן באוסטרליה ובדרום אפריקה. כשבאתי להופעות באוסטרליה, רציתי שתופיע איתי, אבל האמרגן הגדול שהביא אותי לשם התנגד כיוון שהיא הייתה נשואה לגרמני. הוא חשב שאם תעלה לשיר איתי, זה יפגע בניצולי שואה בקהל. הרגשתי איום ונורא.
"היא הייתה מאוד כישרונית ואהבתי אותה באופן אישי. לקראת ההופעה ההיא בערד הזמנתי אותה לחזרה אצלי. היא הגיעה בלוויית בעלה הגרמני. כששרנו את שיר 'החמור' של עמנואל זמיר והגענו למילים הערביות 'גאל: יא ללחטאב יא ללעין', הוא הפסיק אותה באמצע בגרמנית. מה היה לו להתערב? הרגשתי אז כמו בתיאטרון של אבסורד". בין אבני הדרך שהשאיר אלירן במפת הזמר העברי היו "הבתים שנגמרו ליד הים", שירם המשותף הראשון של אהוד מנור ונורית הירש.
"אהוד ואני הכרנו בניו יורק, כשבא ללמוד תיאטרון, בעיקר מיוזיקלס", משחזר אלירן. "כשהגעתי ארצה, כבר הייתי שם ידוע והוא רק התחיל. כשמסר לי את השיר, הסתייגתי מהשורה שקישרה בין המרזב לבין הברוש 'מרזב מחליד ולא מתאים לשיר כזה רומנטי', הערתי לו. אבל הוא לא שינה. 'אני אוהב את זה', אמר". לאלירן יש סיפור מרתק כמעט על כל להיט. הרי לכם סקופון: "ההקדמה המשתפכת בשיר 'זר של נרקיסים', שכתבו יורם טהרלב ואפי נצר, היא שלי", מגלה אלירן. 'אני לא יודע אם אתה יכול להשתמש בזה', אמר אפי. 'למה מה?', התפלאתי. 'זה דומה בול ל'לילה שכזה' של נעמי שמר', קבע. 'מה אכפת לך', הגבתי. 'הרי רוב הזמן אני בחוץ לארץ, אז כאילו לא ידעתי'".
סיפורו של "שארם א־שייח'", להיט העל של מלחמת ששת הימים, ידוע בעיקרו. "שארם א־שייח' מעולם לא הייתה בלבנו תמיד", הצהיר בעבר בראיון עמי מחבר המילים עמוס אטינגר. "שרבטתי לי מילים ובלי ששמתי לב סחבו לי את השיר לאולפני הרדיו. נהיה להיט היסטרי שבכלל לא התכוונתי אליו". "לא הייתי מעורב בשיגור השיר לרדיו", טוען כעת אלירן שביצע בעבר את השיר. "כשעמוס כתב את המילים, שלפתי מנרתיק הגיטרה תווים של שיר שהלחין רפי גבאי המנוח ומסר לי אותו בהופעה משותפת באילת. יואל דן, שהופיע איתי במלחמה, עזר לי להתאים את הלחן לשיר. אני לא שותף להסתייגות של עמוס. הרי היינו אז צעירים כאומה ושרויים בהלם של שמחת ניצחון".
לא היה לך על מה להתלונן. הרי עם הרווחים שלך מהשיר רכשת בית.
"לא צריך להגזים", עונה אלירן בחיוך ממזרי. "בסך הכל דירה קטנה. אף פעם לא התעשרתי. כשהייתי צעיר עם עבר מסוים בקיבוץ תל קציר, היה לי נחמד להיות אנטי־קפיטליסט. עם הזמן השתניתי והרווחתי הרבה כסף בלאס וגאס וגם הפסדתי אותו".
אתה עדיין כרוך אחר הרולטה?
"לא, תודה. למדתי שהפי אנד זה בעיקר בסרטים, ואני נותן לאחרים לשבור את הראש בקזינו. אם אני נכנס לשם, זה רק לשם שעשוע".
ילד טוב חיפה
לאורך השנים ביצע אלירן שירים רבים, מ"לבב אנוש" של שרה שובל ויוסף הדר, דרך "התעמלות בוקר" של חנוך לוין וזהר לוי, ועד "צאנה צאנה" המיתולוגי של חגיז ומירון, במקביל לקריירה בעולם הגדול. מוריס שבלייה הצרפתי החמיא לו על שירתו במועדון אפלולי ביוהנסבורג והעניק לו צילום עם חתימה. עם לואי ארמסטרונג הוא הופיע באותו מועדון במקסיקו סיטי, ואת הארי בלפונטה הוא לימד לשיר את "ערב של שושנים". לייזה מינלי, מכרה ותיקה, באה לשמוע אותו בהופעה בלייק טאהו, ומהופעה אחרת הוא מציג כרזה משותפת לו ול... אלביס פרסלי, לא פחות.
כשאלביס מת, התקשרה אל אלירן אמו המנוחה. "אמרתי לך שאסור לך לנסות רוק'נרול!" היא הדליקה אצלו נורה אדומה. בתקופת שירי העם באמריקה הוא היה מקורב לג'ודי קולינס, ש"פעם יצאה ממני עם ספה", ולשלישיית פיטר, פול ומרי. "פיטר יארו היהודי, חבר השלישייה, הציע לי להקים צמד, אבל הראש שלי היה אז בלימודי קולנוע", הוא זורק לחלל האוויר עוד שם. באותה תקופה היה אלירן מיודד, לדבריו, עם ביישן אחד, בוב צימרמן היה שמו, שלתומו שאל אותו אם יסכימו לקבל אותו לקיבוץ בישראל, "אבל כשנודע כבוב דילן, הוא כבר יכול היה לקנות בכספו אפילו 50 קיבוצים".
"כשדילן עבר לרוק'נרול והתמסר לגיטרה החשמלית, הוא הרג את אופנת שירי העם", מתריס אלירן. "פיט סיגר ותיאודור ביקל כמעט רצו לרצוח אותו בגלל זה".
מדוע צבר שורשי כמוך נשאר בניו יורק?
"איך אומרים בצרפתית? חפש את האישה. הייתי נשוי לפט, דוגמנית גויה יפהפייה, שהתגיירה למעני. אהבתי אותה עד שנגררה לסמים ואיבדה את שיווי המשקל שלה. הסמים תפסו אז חזק אמנים רבים, אבל אני עם כל ההשתוללויות שלי נשארתי ילד טוב חיפה. כשהיא הידרדרה, נפרדנו לאחר עשר שנים. אמרתי שמספיק עם האמריקאיות האלה והתחתנתי עם שרון, ישראלית אחת. רציתי לחזור לארץ ורציתי ילדים, ואילו היא לא רצתה, אז דרכינו נפרדו לשלום.
"בפעם השלישית הצליח לי עם ג'ודי הלמן, רופאה ילידת הונגריה, הצעירה ממני בכ־ 30 שנה. היא שירתה בחיל האוויר ועברה לארה"ב כדי ללמוד מוזיקת ג'אז בברקלי. ממנה יש לי את הבן שלי, מייקל, או מיכאל כשם אבא שלי. הוא בן 17. בגיל של סבא נהייתי אבא".
בראיון שהענקת לי ב-78 ', אמרת: "אני בשנתיים האחרונות בתהליך של שיבה ארצה".
"ניסיתי כמה פעמים לחזור וכל פעם נתקלתי בתופעות של קנאה ותחרות, אז העדפתי להישאר באמריקה. מרוב שחיתויות שיש בארץ, עדיף לשמוע עליהן מרחוק. נוח לקפוץ משם להופעות כאן. כששרתי במלחמת לבנון השנייה, החיילים לא ידעו מי אני. כששמעו אותי שר, אמרו: 'יכולת להיות זמר'".