המוציא פסל מהאבן: צדוק בן דוד שוב פורץ דרך

"את נוגעת בנקודה חשובה. כשאמן צעיר עוזב את בית הספר ונמצא לבד בסטודיו, זאת התקופה הקשה ביותר עבורו. אחרי שהוא מקבל ביקורות לטובה ולרעה מהמרצים שלו ומכל הכיוונים, הוא פתאום מוצא את עצמו בתפקיד המבקר של עבודותיו, וזה לא קל ולא פשוט. עם השנים זה עדיין לא קל לאדם להיות מבקר של עבודותיו ולדבר עליהם, אבל יש מרחק ופרספקטיבה של זמן, ואפשר להסתכל על דברים בצורה בוגרת וחכמה יותר. במירכאות או לא. זאת לעומת עבודות שנעשות עכשיו ועדין אין פרספקטיבה לראות מאיפה זה בא ולאן זה הולך".  

בן דוד (65), יליד תימן, מתגורר בארבעה העשורים האחרונים בלונדון, ויוצר משם אמנות פורצת דרך וחוצת גבולות. הוא התפרסם בתחילת שנות ה-80 ועבודותיו נמכרות בסכומים גבוהים. התערוכה הנוכחית שלו מוצגת במוזיאון הלאומי באסטנה, בירת קזחסטן, כשבן דוד הוא האמן הזר הראשון שמציג שם. בעוד 3 חודשים תנדוד תערוכתו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן. הסבב שלו במרכז אסיה יסתיים בבאקו, בירת אזרבייג'ן, ובתחילת מאי ישוב ארצה, לתערוכה לרגל 50 שנה למוזיאון ישראל.  
 

"בכל מקום מציגים אותי אחרת, חלק כבריטי ואחרים כישראלי. פעם אחת כינו אותי האמן התימני-ישראלי-בריטי. אבל לפני הכל אני ישראלי. לשמחתי, בעולם האומנות שבו אני חי, האנטישמיות לא קיימת, ומעולם לא נתקלתי בהפגנות נגד ישראל. כנראה האנטישמיים לא מעוניינים באומנות עכשווית, ולא הולכים למוזיאונים".
 

"בעשר השנים האחרונות נכנסתי למרכז אסיה, אזור שהיה חדש לא רק לי, אלא גם לאומנות המערבית. האזור קסם לי מהמון בחינות, וכשמקום מעניין אותי, אני לא מתבייש לפנות אליהם ולהציע פסל שלי לאחת התערוכות. ברוב המקרים, אין בתערוכות צד מסחרי שיכול להביא כסף, אבל הן חשובות לי כדי להיחשף מצד אחד, ולהכיר תרבויות אחרות מצד שני. בזמן היצירה אני מבלה במקום במשך שבועות ורואה את העולם אחרת. לא כתייר. אני חשוף לצדדים הפחות נעימים של החיים. לתנאי העבודה והמחייה. לא רק דרך בית המלון והמסעדות". 
 

"כשסיימתי את לימודי באנגליה, העבודות שלי היו אקספרסיביות, מופשטות ואינטואיטיביות, בהשראת המרצים שלי ולפי האסכולה של בית הספר. למדתי ואחר כך לימדתי את השפה הזו, אבל לא עניין אותי להיות בצל של מישהו אחר, שתרבותו שונה מהרקע ממנו באתי. החלטתי, בהחלטה מודעת, להשתמש בשפה של האומנות העכשווית ולחפש איפה אני נמצא בכל הסיפור הזה.
 

"אני זוכר שהלכתי באוקספורד סטריט וראיתי שדרת עצים הנטועים בתוך עציצים ענקיים מבטון. זה גרם לי לראות את הניגודיות של הטבע מול ההיגיון. לכן התערוכה הראשונה שלי הייתה סדרה של צורות גאומטריות, מתוכם יצאו עצים יבשים. לאט לאט התחלתי לעבור לדימויים קצת יותר פיגורטיביים, להשתמש בדימויים של חיות ובהמשך גם של אנשים".

מאיפה באו החיות? 

"הדימויים של החיות באו לי מהילדות. הייתי ילד קטן שצריך לשרוד בין ילדים גדולים פיזית. אהבתי לקרוא את משלי אזיפוס, והם נתנו לי תקווה, כי שם החיות הקטנות היו שורדות בערמומיות מול החיות הגדולות. לכן כל העבודות במחצית הראשונה של שנות ה-80 היו בדימוים פנטסטיים של חיות שמתעמתות עם חיות אחרות וגדולות מהן. 
 

הניגודיות בין הטבע והרציונל באה לידי ביטוי במיצב המרכזי בתערוכת "טבע האדם", שבו הציג בן דוד מיצב של 20 אלף פרחים, שמצדם האחד היו שחורים ומצדם השני צבעוניים. אם תרצו, ביטוי מוחשי לרבדים הפסיכולוגיים של האדם.  

"בין חברים" עבודה של צדוק בן דוד.

דרכו של בן דוד לתהילה הייתה ארוכה, קשה ומתפתלת. אחרי שנתיים של לימודים בבצלאל, הוא נבעט החוצה, אבל במקום להתייאש ולהפוך לנגר - כפי שניבאו לו מוריו - החליט ב-73' לצאת ללימודים באנגליה. הקושי הגדול היה סביב נושא השפה, לא רק המבטא שקשה להבינו עד כדי תסכול, אלא גם השפה שבה השתמשו המרצים כדי להעביר ביקורת אומנותית מקצועית.
 

"בגלל השפה העשירה, אפשר להגיד דברים נוראים וזה יכול להישמע נהדר", הוא צוחק. "באתי מבצלאל, שם המרצים היו עומדים וצורחים מול התלמידים המפוחדים. כשהגעתי לאנגליה, ראיתי שאפשר גם להגיד דברים אחרת, להסתכל על היצירה ולחפש משהו טוב. בשנה הראשונה, בגלל חוסר הידע והפחד, הייתי משתמש במשפטים מאוד יסודיים ובסיסיים. לאורך זמן ראיתי את העולם אחרת, צמצמתי אותו לדברים יסודיים וזה השפיע על העבודה שלי, שהייתה מופשטת וכמעט מינימליסטית".

כיום, מפרספקטיבה של זמן, מודה בן דוד שהשנים הקשות עיצבו את תפיסת עולמו האומנותית. "היו לי שנים רזות, לא רק מבחינה מקצועית, גם כלכלית", הוא משתף. "כיום שכרי בצדי, הערך של העבודות שלי לא קטן, ואני עובד מספיק קשה בשביל זה". העבודה הראשונה ששכרה בצידה, הייתה למלכת אנגליה, במלאת 25 שנה למלכותה. זיכרונות טובים ממנה אין, וגם השם שלו לא חתום עליה כמחאה, אבל היא הזרימה לכיסו ממון רב, שאפשר לו לחיות בנוחות ולעשות ניסיונות אומנותיים, דרכם מצא את הקו הייחודי שלו. 
 

הוריו היו שם בשבילו לכל אורך הדרך, ועל אף שהגיע ממשפחה דתית, 5 ילדים, נתנו לו את הביטחון והחופש לעסוק במה שירצה, אולי משום שאביו היה הצורף הראשי של משכית והבין מה כוחה של האומנות. כיום הוא אומר לא להזמנות רבות, מתוך אידיאלים. "בסופו של דבר אני צריך לזרום עם מה שאני עושה, אחרת אהיה כמו מעצב פנים. אין לי עניין וצורך  בזה, לא נפשי ולא כלכלי. קיבלתי לא מזמן הצעה מקניון בקנדה, ואמרתי להם שאני מוכן לעשות זאת, רק בתנאי שהעבודה תוצג מחוץ למבנה ולא כדקורציה". 

הקולגות מהארץ מפרגנים? 
 

"חלק מפרגנים. רובם בטוח שלא. אבל זה טבעי. כמו שאומרים, השמחה הכי גדולה בארץ היא השמחה לאיד. המקום היחיד שבו רואים את האמנים בצורה הכי מגובשת זה בהלוויות, שם יש הזדהות טוטאלית".  

מהרהר לפעמים על חזרה לארץ? 

"יותר ממחשבות לחזור, יש בי חשש לכלות את ימי שם. אני מבלה בארץ כמה שיותר, ובסופו של דבר, לא רחוק היום שאחזור".